כמו בתנ"ך: הרגע שבו ישראל הפכה למעצמה אזורית | משה כהן אליה

התהליך בישראל התהפך

כדי להבין את משמעות השינוי, צריך לזכור את הכיוון שאליו הלכה ישראל במשך עשרות שנים. מאז הסכם השלום עם מצרים, דרך הסכמי אוסלו, ההתנתקות מרצועת עזה והנסיגה מדרום לבנון, הכיוון הכללי היה של צמצום המרחב שבשליטה ישראלית. ישראל הלכה והתכווצה, מתוך תקווה שהוויתורים הטריטוריאליים יביאו יציבות וביטחון.

לרעיון המדינה הפלסטינית אין אחיזה במציאות

הארץ המובטחת - ממלכת ישראל

התהליכים הללו מחזירים אותנו לשאלה רחבה יותר: מהי משמעותה של הארץ המובטחת בעידן המודרני? הלבנט – ישראל, סוריה, לבנון וירדן – היה במשך אלפי שנים זירת מאבק על הגמוניה אזורית. בתקופת אחאב וירבעם השני התמודדה ממלכת ישראל מול ארם-דמשק על ההובלה האזורית. גם אז השאלה לא הייתה מי שולט ישירות בכל כפר וגבעה, אלא מי מצליח לבסס רשת בריתות, להחזיק בנקודות המפתח האסטרטגיות ולהכתיב את כללי המשחק.

---

זו גם הדרך להבין את רעיון הארץ המובטחת. ממלכת ישראל מעולם לא שלטה ישירות על כל השטח שבין נחל מצרים לנהר פרת. אולם היא שאפה להיות הכוח המרכזי במרחב. במובן זה, הארץ המובטחת אינה חייבת להיות מפת ריבונות. היא יכולה להיות מרחב של השפעה, בריתות, אזורי פירוז ועומק אסטרטגי.

כאן טמון אחד הלקחים החשובים של השנתיים האחרונות. מעצמה אינה נמדדת רק בכוחה הצבאי. לישראל כבר יש צבא מהחזקים בעולם. היא גם אחת המדינות העשירות בעולם במונחי תוצר לנפש. אולם למעצמה נדרש גם עומק אסטרטגי – היכולת להרחיק איומים מגבולותיה באמצעות אזורי חיץ, בני ברית ומרחבי השפעה.

לצד כל אלה נדרש מרכיב נוסף: כוח רך. היכולת להשפיע באמצעות רעיונות, תרבות, חדשנות וחזון. מעצמות אינן שורדות לאורך זמן בזכות טנקים ומטוסים בלבד. הן שורדות משום שהן מצליחות לגרום לאחרים לרצות להיות חלק מן הסדר שהן מציעות.

התקיפות באיראן, השינויים בלבנון, בסוריה, בעזה וביהודה ושומרון, אינם רק רצף של אירועים ביטחוניים. הם עשויים להיות חלק מתהליך היסטורי רחב יותר, שבו ישראל עוברת ממעמד של מדינה מגיבה למעמד של מדינה מעצבת. לא בהכרח באמצעות סיפוח וריבונות ישירה, אלא באמצעות בריתות, עומק אסטרטגי והשפעה אזורית. כך נראתה הגמוניה בלבנט בימי אחאב וירבעם השני, וכך היא עשויה להיראות גם במאה ה־21.