לפני כשבוע ציינו 26 שנות נסיגה מלבנון. בעוד כחודש נציין 20 שנה למלחמת לבנון השנייה. בתודעה הישראלית של חלק מכותבי הטורים, השנים הללו ובמיוחד אלה שאחרי המלחמה הכושלת, מוצגות כ"עשרים שנות שקט" שנקנו בזכות הרתעה ישראלית מוצלחת מול חיזבאללה. יש אפילו כאלה שמצטטים את נסראללה ש"לא היה יוצא למלחמה אם היה יודע מה היו התוצאות". זו אגדה מסוכנת.
לאחר מלחמת לבנון השנייה הבין חיזבאללה שהוא מתקשה להתמודד עם ישראל בלחימה סימטרית. בדומה לדוקטרינה האיראנית, הוא בנה את "צבא הטרור" הגדול והעשיר בעולם - לא ארגון מורתע, אלא כוח מתעצם שמחכה להזדמנות. העיוורון מול חמאס שהוביל ל-7 באוקטובר דומה להפליא לעיוורון מול חיזבאללה ב-8 באוקטובר. בעזה זה היה "פרוטקשיין" כספי. בצפון זו הייתה "הרתעה הדדית" שהרתיעה בעיקר את ישראל מלפעול.
המציאות מתחת לפני השטח
ערב מלחמת לבנון השנייה העריכו גורמים מערביים וישראליים כי חיזבאללה מחזיק בכ-15,000 רקטות. ערב 7.10 ההערכות דיברו על 120-150 אלף רקטות וטילים, כולל מאות טילים מדויקים בטווח ארוך. ממספר אלפי לוחמים לכ-20-25 אלף לוחמי קבע ועשרות אלפי מילואים. נסראללה עצמו דיבר בשנים האחרונות על כ-100 אלף לוחמים. זה לא שקט. זו השלמה מסוכנת עם בניין כוח אדיר של אויב חזיתי, שמסוגל לבצע פלישה וכיבוש של יישובי הצפון.
הרחפנים מעל "כריש" - האזהרה שלא רצינו לשמוע
ביולי 2022, בעיצומו של ויכוח על הגבול הימי, שלח חיזבאללה שלושה רחפנים לא חמושים לכיוון אסדת הגז "כריש". צה"ל יירט אותם, אך חיזבאללה מיהר להכריז על "הצלחה". לא בגלל פגיעה פיזית, אלא משום שנגס בתודעת הריבונות הישראלית מעל הנכס האסטרטגי החשוב ביותר שלנו. מאז הפכו הרחפנים לכלי שגרתי של הפרות ריבונות - מעל הגולן, מעל יישובים, מעל בסיסים .
ישראל בחרה להגיב בעצימות נמוכה: יירוטים, תקיפות מוגבלות, פנייה למתווכים. מדינה ריבונית עם חיל אוויר מהחזקים בעולם מתלבטת אם להפיל רחפן, איך להסיר אוהל בשטחה הריבוני ואם לירות לעבר חוליית נ"ט – ששובה של הקונספציה של "שקט בכל מחיר".
אותו דפוס: מניהול סיכונים לקטסטרופה
כמו בעזה, גם בצפון בחרנו לנהל את האיום במקום לפתור אותו. "הבנות", "הסדרה", "עסקאות" - הכול כדי לדחות את המלחמה. חיזבאללה הבין היטב שהאימה הישראלית ממלחמה רב-זירתית משחקת לטובתו, והשתמש בה כדי להעמיק את בניין הכוח שלו כמעט ללא הפרעה.
חיזבאללה של 2026 אמנם נפגע קשות, אך הוא עדיין קורא נכון את המציאות: ישראל עדיין מהססת לשלם את המחיר המלא של הכרעה אסטרטגית. במקום זאת, אנחנו ממשיכים להתעסק ב"שיחות", "מתווכים" ו"הבנות" בעוד אויבינו יודעים שצבא ממשלת לבנון מתקשה אפילו להזיז חייל ממחסום למחסום בלי אישור מנעים קאסם.
הגיע הזמן להפסיק לקנות שקט מהטרור. השאלה כבר אינה אם נוכל להחזיר את השעון ל-2006, אלא האם נאזור סוף סוף את האומץ לפנות את דרום לבנון מנשק לא-ממשלתי - גם במחיר כבד. שדות הדמים של עוטף עזה עדיין זוכרים את המחיר הנורא של ההתמכרות לשקט מדומה. מי שבוחר לחיות לצד טרור חמוש על הגבול, יפגוש אותו בסוף לא רק במוצבים, אלא בתוך הבית, ברחוב ובחצר. והפעם, המחיר עלול להיות יקר בהרבה.
התרעות פיקוד העורף