קראו לי "אבא־אבא".
אין לי עניין לטעון לדרך החתחתים של מטען גנטי, אבל בתמונה שלי בגילו, יש דמיון גדול במצח הגבוה ובהבעת הפנים הרצינית. אצל שלמה, כפי שגיליתי בהמשך, היא מתפרקת לקונדסות קיצונית. אני לעומתו, הייתי פלגמט. אמי טענה שהייתי ילד מהורהר עם עולם פנימי. האמת שהיא לא ידעה שחוסר התזוזה והשקט שלי נבעו מהעובדה שהפולקעס הדשנות שלי נתפסו בסורגי הברזל במרפסת שבה הושיבה אותי. אז עוד לא ידעתי להתלונן.
איזה סבא לא רואה את נכדו החדש שנתיים וחצי? נדמה לי שאין אמיתיים ואותנטיים מהתירוצים שלי, אבל הקורא, כמו הכותב, מוזמנים לא להאמין. שלמה נולד באמריקה כאשר הייתי בישראל. בחודש אחרי שבעה באוקטובר 2023. למיטב זיכרוני לא היו טיסות לאמריקה; גם אם היו, לא הייתי ערוך נפשית ופיזית לטוס.
טוב לי להיות סבא. אבל מפרידה בינינו כל יבשת צפון אמריקה; שלמה במזרח ואני במערב. כנראה שאהיה סבא נוכח־נפקד. המקסימום שאני מסוגל לו כעת הוא טיסה אחת בשנה. אני מבוגר ב־17 שנה מגילו של אבי במותו. ומדובר במי שיכול היה להיות סב אדיר פוטנציאלית, שלא ראה אף אחד מנכדיו. כמה לא מפתיע שלשלמה יש את עיניו הכחולות.
חוץ מזה, שלמה הוא נכדם של גרושים. זה לא אמור להשפיע על ההתפתחות הקוגניטיבית והרגשית שלו, אבל אין בעתידו סדר פסח שכולם יושבים יחד סביב השולחן ושרים "אלינור ריגבי". הספינה הזאת הפליגה.
משם זה מתגלגל. לפעמים ללא שליטה. מחלות, שיברון לב, רחמים עצמיים; מין תנועה סתמית במרחב גיאוגרפי על פי תחושת בטן ולא תוכנית סדורה. לא התכחשתי לרעיון שאני סבא. אהבתי אותו. דובי מניו מקסיקו קנה לי כרטיס טיסה פתוח לשנה באל־על. כל פעם שתאריך הטיסה התקרב, דחיתי אותו. ביושר. אלה היו ימים נוראים מכל כיוון.
אפילו אני, שהגעתי לאמריקה לפני 50 שנה, חשתי שזו לא העת להתחפף. חייתי משתי מזוודות בדירת חדר בתל אביב. בבניין באוהאוס נפלא בלי מקלט. אינני מאלה ששועטים במורד המדרגות למקלט מחשש טילים. אני מהזן שמתהפך במיטה ומקווה לטוב. משיחות שקיימתי עם תאי המשפחה, כולם אגב בפנסילבניה, היה ברור שהמצב מטריד ומדאיג אותם. אנולה, ברכה על ראשה, עלתה על מטוס ובאה להיות איתי שלושה חודשים בתחילת המלחמה.
הגבר היה די מסויג וסביל, אבל חברתו לקתה בהתקף חרמנות עז. היו רגעים שזה היה לא נעים. כל פעם שהיא גמרה למזמז אותו, לפחות, כי הרוב התרחש מתחת לשמיכה, היא נאנחה והסיטה את גב המושב שלה לאחור בתנועה חדה. פעם חטפתי את המושב במשקפיים. רוב הזמן בברכיים. אבל התאפקתי. סירבתי להיות הקשיש הנרגן שמתלונן על סערת הורמונים. רונית הייתה במחלקה ראשונה עם מיטה ותפריט יינות. ככה זה כשאתה בשואו ביז. אבל היא באה לבקר. למי שתוהה, גבר בן 71, 1.93 מ', לא נראה שמח בזנב המטוס.
שלמה היה במעון יום והיה לנו פנאי לדבר. זה בני, אבי נכדי, רק אתמול הרכבתי אותו עירום על כתפיי. אני לא עושה מזה עניין גדול, עולם כמנהגו, אבל הוא אבא. אני מניח שאבהות שינתה את נקודת המבט שלו על החיים. אני משוכנע. חוץ מזה, הוא מצליח ועוסק בתקשורת (מי חלם?). אתר התחקירים שהקים עם שלושה חברים עושה חיל. אתר שהקמתי ב-2010 מוטט אותי כלכלית. אין מה שמשמח אותי יותר מזה שיהיה לשלמה כל מה שהוא צריך ורוצה.
פגשתי את סולומונוב וכתבתי עליו ב"מעריב"; בגלגול קודם שלי, הייתי פוסע בנחישות למסעדה שצריך להזמין בה שולחן חודשים מראש, מציץ ושואל אם מייק נמצא. גם אם לא, הייתי ממרפק לעצמי מקום על הבר. אבל אני כבר לא כזה. אוכל לא מוליך אותי באף. אני מסרב להיהרג על שולחן במסעדה שהיללו אותה. ניסינו את זה בניו יורק, עיר שדעתה נטרפה. נמאס לנו שיפשטו מאיתנו את העור עם חיוך. המחירים הפכו לזן של וירוס מידבק ללא חיסון.
אהבתי שעמנואל לא נתן לי להרגיש שהגעתי באיחור. הוא האיר פנים והתנהג כמי שהבין את הנסיבות שעיכבו אותי. ברור לי שסבים אחרים ממני לא היו מניחים לשום דבר לעצור אותם בדרך לחבק את נכדם ולתבוע את חלקם. אבל אני לא אנשים אחרים. ככל שאני מזקין אני לומד לחיות עם ההחלטות שלי, מגונות כשם שיהיו. בדבר אחד אני משוכנע: אסור להוריש לילדים חובות ועצב. גם אם בהיתי בו כהרגלי, ניסיתי לנטרל את המלנכוליה.
עם מומו (כך קוראים לו מקורביו) במכונית, סיפר לי עמנואל שהייתה לו תחושה שהוא צריך להשמיע לילד את "מלון קליפורניה". האיגלז שרו וניגנו, כולל סולו הגיטרות, וכשהשיר נגמר, שלמה אמר "עוד פעם". זאת לא סתם אנקדוטה מוזיקלית מחיי פעוט. הייתה לה פואנטה. מדובר בנכד שלי. השנה מלאו 50 למלון.
מאלף לראות את החיים שילדינו בנו לעצמם. מרתק לראות אותם מתנהגים כבעלים לנשותיהם וכנשים לבעליהן. מרתק הקשר השקט והמכיל ביניהם. היה לי סיפוק גדול במרחב ובזמן שעמנואל נותן לאשתו לעבוד, גם כששלמה רוצה את אמא. וכמובן ההפך.
הלכנו להביא את שלמה מהמעון. כולם אומרים את זה, אבל היה נעים לראות את הגננות מראות לעמנואל צילומים של שלמה ומדברות עליו כמו על נסיך. הצילומים שראיתי לא הכינו אותי לאור שזהר ממנו. אני נטפל למראה עיניים, אבל הנכד שלי הוא פצצת כריזמה. עיניים כחולות בולעות את סביבתו. פעלתנות עמלנית. תנועה מתמדת. הוא אוהב שמקריאים לו ספרים בעברית. כבוד שנתנו לי. ספרים שהיו מוכרים לי מילדותי, עם עמודי קרטון קשיח. נדמה לי שהניסיון של עמנואל להנחיל לו עברית, סופו ששלמה יבין ויידע כמה מילים בעברית, אבל יחשוב ויחיה באנגלית.
מיזנתרופים אינם בקיאים בהִלכות עולם. אבל אפילו אני ידעתי שלא באים בידיים ריקות. אמרו לי ששלמה אוהב מכוניות. כילד היו לי מכוניות מתכת זעירות עם דלתות ומכסה מנוע נפתחים. הייתה לי גם רכבת מרקלין עם תחנה, הרים, יער, מחלפים וקטר שהעלה עשן. היו לי שני סבאים. אחד איש העולם הגדול שהיה מביא לי מחו"ל כל מה שביקשתי ממנו, ושוקולד שפרינגלי להורים. מהצד השני, סבתא חנה הפקידה לי כסף מילדות בחשבון "דן חסכן".
אהבתי אותם בצורה שווה, אבל לפעמים נקרעתי בעניין הנאמנות. אצל המיברגים הייתי יותר, כי הם גרו ליד המאפייה וסבתא הכינה לי ארוחת עשר שהייתה אחראית במידה רבה לעובדה שהייתי ילד מפוטם. שטיגליץ גרו בג'ורג' אליוט, שהיה יותר רחוק. אי אפשר היה לנצח את האוכל השחום שסבתא הוציאה מתנור לבני השמוט במאפייה. האם שלמה צריך לדעת מהיכן בא? סבא וסבתא שלי משני הצדדים חיו יותר מאבי. סבא משה מת בן 95. זה כנראה לא תופס במקרה שלי. מה שלא משנה את העובדה שמפרידה בינינו יבשת.
הבאתי לשלמה שלוש מכוניות פלסטיות עם חלקים נעים. מהמעט שהבנתי, הוא אהב אותן. יש לו הארגז הכבד של הלבנים מעץ שהיה של ילדינו. מול הארגז הזה, שתוכנו היה מפוזר, הבנתי ששלמה הוא הנצר שהיה חסר לשם מיברג. שאנחנו לא נגמרים עם ילדינו. זה לא היה חשוב לי ולא היה חלק מהשקפת עולמי, עד שכן. סולומון שלמה מיברג. אל תצלצל לסול.
יש קונצנזוס ששלמה דומה לאמו. ראיתי את זה וטוב שכך. אבל העיניים שלו הן מיברג. מאבי דרך אביו. גם לחייו התפוחות זכורות לי לטובה מהילדון שהיה אביו. לא פחות חשוב שהטלוויזיה בבית תלויה על הקיר. את הסוני טרינטרון ואת מכשיר הבטמקס שהבאנו מאמריקה כשחזרנו מהלימודים, עמנואל השמיד בגיל של שלמה. בוקר אחד הוא טיפס על המדף שבו הייתה הטלוויזיה כבולה לווידיאו ודחף את שניהם לרצפה. קול הנפץ היה חזק יותר מהסקאדים שהתפוצצו מעל ראשינו בקריית אונו.
מתישהו נתנו לי להחזיק את שלמה. הילד שוקל כמו כספת. יש דבר נעים יותר מלהחזיק ילד קטן? יש, אבל לא באותה קטגוריה. עמנואל נולד 5.5 קילו וכל מי שהיה פנוי בתל השומר הוזמן להביט בילד שנולד עם קלמר ותיק. יש לי ניסיון בלהחזיק כספות.
גם בדרך חזרה לתחנת הרכבת שלמה היה במכונית. המושב שלו פונה לאחור, כמקובל היום על פי חוק לדעתי. נפרדתי ממנו בלחיצת ידו הקטנה. תמוה ללא ספק.
חזרה בניו יורק הלכתי לראות את הפקת הסדרה שרונית עובדת בה שצילמו אותו ערב באולפן של "סאטרדיי נייט לייב". לחצתי את ידי כולם שהיו חביבים אבל עסוקים. בזקנתי נגמר לי הצורך להעיד על עצמי. לא אכפת לי להיות החבר השמנדריק. אלה הרגעים שבהם יש לי צביטה קטנה. כמה הייתי קרוב לקריירה הזאת וכמה אני שלם עם בחירות החיים שלי.
התרעות פיקוד העורף