השמאל הפוליטי התמקד במאבקים של מעמד הפועלים והגן על זכויות של קבוצות מוחלשות ומיעוטים שנרדפו על ידי הממסד, לעיתים גם על ידי ההמון. המעבר ממה שהוגדר כ"סטייה" לא חוקית וקוטלג גם כהפרעה נפשית, לנטייה מינית מקובלת, נעשה בעיקר בזכות מפלגות שמאל ליברליות סוציאליסטיות.
לכן, מצעד הגאווה שמתוכנן להיום בתל אביב (ונכון לשעת כתיבת שורות אלו לא ברור אם יתקיים, לנוכח המלחמה עם איראן) הוא הפגנה אך גם תשובה שמנצחת שנה אחר שנה את הבורות והחשיכה.
גל אוחובסקי שינה פרדיגמות של חשיבה, כשדרבן באופן אקטיבי אנשים מוכרים, מפורסמים, להצהיר שהם חלק מהקהילה. הביקורת עליו הייתה שאף שהנטייה היא פרטית ואישית הוא השתמש בה ציבורית, ורק כך הצליח להזיז את הגבולות שלכאורה היו בלתי ניתנים להזזה.
בהיותו כוכב הטלוויזיה הגדול ביותר מאז דודו טופז, אסי עזר נרמל את ההומואיות בתוכניות לכל המשפחה שאותן הנחה. עם התקדמותו המטאורית בתעשייה, הוא הפך למודל עבור כל להט"ב שהבין שלצאת מהארון זו הדרך הנוחה והבריאה לחיות, ונטייה מינית אינה גזירה של בדידות, ריחוק והסתרה.
עזר מרבה לשתף בחייו הפרטיים. בשישי שעבר סיפר בכתבה על החרדות שמהן הוא סובל ועל כך חטף ביקורת לא הוגנת שהוא מתעסק רק בעצמו. המשמעות של הפומביות היא כמובן תחושת הזדהות ומתן השראה לאחרים.
מלחמה ללא דגל
הסיפור הבלתי מובן מאליו ופורץ הגבולות, ששונה מהותית מכל השאר - הוא של ח"כ אמיר אוחנה מהליכוד. דווקא ממפלגה ימנית, שנמצאת בגוש עם דתיים וחרדים, צמח פוליטיקאי הומו שיצא מהארון בגיל 15, ומתברג במקומות הראשונים ברשימת המפלגה לכנסת. יש הטוענים שהוא אף מועמד להנהיג את המפלגה ביום מן הימים.
אוחנה נלחם ללא דגל. הוא תיקן את חוק האימוץ, החמיר את הענישה על פשעי שנאה, והתנגד - למרות עמדת הקואליציה שבה הוא חבר - לחוק הפונדקאות שהפלה גברים. כמו כן, הביע לא פעם גינויים ללהט"בופוביה. יחד עם זאת הוא לא נצפה רוקד על משאיות או משתמש בנטייתו כקרדום לחפור בו. להפך, גישתו המקורית היא שזהותו המינית אינה אלא רק חלק, אפילו לא דומיננטי, באישיותו הציבורית.
התקשורת, שתמיד אוהבת לחזק להט"בים, לקדם אותם ולפרגן להם, מתעלמת מתרומתו במופגן. יותר מזה, היא תוקפת אותו כמי שהיה יכול לעשות יותר, אבל מטעמי פחדנות לכאורה ויתר. גיי מהמחנה השני שמגיע לגדולה, היה כמובן מקור לגאווה, סמל לפריצת דרך, זוכה בערבי הצדעה ופרסים מהקהילה.
אוחנה מצליח לעשות את מה שהוא יכול במסגרת המוגבלת שבה הוא נמצא. בלי להזדהות עם דרכו הפוליטית, אפשר להעריך את תרומתו האדירה בבולטות של הקהילה.
הערכים המערביים והדמוקרטיים שישראל מתגאה בהם הם בעיקר חופש הפרט וזכויות להט"ב. החופש המיני בישראל היה תמיד הקלף החזק שיוצג על ידי השמאל. אוחנה הוכיח שגם הליכוד יכול.
התרעות פיקוד העורף