סיפור קצר על שני מבוגרים שנקרו בדרכי. מה כבר אפשר היה לעשות אחרת? | מרסל מוסרי

קללות כאלה לא שמעתי כבר המון זמן. הכביש היה ריק, והשעה הייתה שעת בוקר מוקדמת מאוד. “שאלוהים ישלם לך! יא בן זונה! עמלק!", בקעו המילים מתוך מונית מלוכלכת. ישבתי במכוניתי ממש מאחוריה, ואף על פי שהאור ברמזור התחלף לירוק, לא צפצפתי והמתנתי, האירוע סקרן אותי מכדי שלא אקריב בשבילו עוד שתי דקות מחיי.

דלתה האחורית של המונית נפתחה באיטיות, ומתוכה יצא מקל סבא, שבו אחזה יד מקומטת ורועדת. גם הדלת הקדמית נפתחה, ומתוכה יצא נהג בן 40 בערך, גבוה וג'ינג'י. “איזה פה מלוכלך, שני מסריחים! צאו לי מהמונית!", הוא צעק. ראשון יצא האיש, גבר זקן, לבוש אפודה אפורה ולגופו צמוד תיק חום קטן. עוד לפני שהגיע אל המדרכה, הסתובב והושיט ידו לאשתו, אישה זקנה עוד יותר, שערה סתור ופיה מפיק מרגליות. “שלא תהיה לך פרנסה אף פעם בחיים, שהילדים שלך יהיו רעבים, ושאשתך תהיה רעה אליך", צעקה הזקנה, הושיטה ידה לבעלה וניסתה לצאת מהמונית.

בפניו של הנהג ניכרה בהלה. הרי זקנה לבושה שחורים, שבכל הקשור בקללות מתנסחת בבהירות ובמלוא הכוונה - זה לא דבר טוב להתחיל איתו את השבוע. הוא החליט לשתוק, ורק חיכה שהיא תצא. כשהזקנה יצאה, כמעט מעדה. ברגע האחרון אחז בה בעלה וקילל ברוסית. “איך את תמיד עושה לנו את הבלגנים האלה?", שאל, “אני כבר לא יכול!", קולו רעד. היא סטרה לעצמה וביקשה: “סליחה, סליחה, אל תבכה", אחר כך סטרה שוב.

הנהג נסע מזמן, לא לפני שצעק להם “שני מסריחים", והאור ברמזור התחלף עוד פעמיים. לא אשקר, אינני חסידת אומות עולם, לקח לי זמן לחשוב, הרי אלף פעם הזהירו אותי מטרמפים, כי אין לדעת איך זה ייגמר, ובפרט כאן - עם הזקן עוד אוכל להתמודד, אבל היא משוגעת של ממש. ובכל זאת, זיכרון סבי וסבתי עומדים זה ליד זה באמצע כביש שכוח אל לא נתן לי לנסוע משם.

פתחתי את החלון: “לאן אתם צריכים?", שאלתי וכיוונתי לזקן. הוא הביט בי בחשדנות, חברתנו המקללת לא בזבזה זמן, פתחה את דלת המכונית שלי ונכנסה. “את מונית?", שאלה, “מה המספר שלך? נזמין אותך תמיד!", חייכתי לעצמי. “נו, תיכנס כבר", נזפה בבעלה, “מה אתה חושב, היא תחכה לך כל היום?".