אנחנו מנהלים את האתגר האסטרטגי הגדול ביותר של העתיד הישראלי כמו קרב רחוב. צד אחד מנסה לכופף את היד של הצד השני, והתוצאה היא תמיד אותה תוצאה: הקיצוניים מקצינים, החומות הגבוהות ממילא הופכות למבוצרות, ואלה שבאמת מעוניינים להשתלב נדחקים לפינה ומסתגרים בפחד.
ההיסטוריה מלמדת ששינויי מאקרו בחברות שמרניות-אידיאולוגיות מעולם לא קרו בכפייה. כפייה מייצרת תגובת נגד אוטומטית ומפעילה את מנגנון ההישרדות הקהילתי. השינוי האמיתי, זה שמתרחש מתחת לרדאר, קורה רק כשמפסיקים לדבר במושגים של “מלחמה" ועוברים לארכיטקטורה חברתית חכמה.
עקרון הפעולה השני הוא החלפת המעצרים והסנקציות בגורמי דחיפה. ניסיונות העבר להשתמש בכוח רק ליכדו את השורות ויצרו אפקט הפוך. המדינה צריכה ליצור ארגז כלים של תמריצים שליליים וחיוביים וגורמי דחיפה אפקטיביים לשירות – ברמת הפרט, הקהילה והרשות המקומית. המשוואה צריכה להיות ברורה ומונחת על בסיס כלכלי דיפרנציאלי: מי שלוקח חלק באחריות מקבל תגמול והעדפה, ומי שמבוצר בסירובו משלם את המחיר הכלכלי באופן אישי. כשצעיר חרדי, משפחתו או סביבתו מבינים שיש שכר בצד העשייה, וששירות לצד השכלה אינם מנוף למחיקת זהות אלא פתח לצמיחה, החסמים הפסיכולוגיים מתחילים להתפורר.
העיקרון השלישי הוא שינוי מדדי ההצלחה. הפוליטיקה חיה על סכסוך. הכלכלה והחיים עצמם בנויים על שותפות. המדד להצלחה לא צריך להיות כמה חוקים עברו, אלא כמה צעירים חרדים שירתו, ולאחר מכן, כמה השתלבו בתפקידי מפתח באקדמיה ובשוק התעסוקה. המפגש האמיתי והעמוק בין חלקי החברה קורה במעבדות ההייטק, במחלקות בתי החולים ובמפעלים. שם, דרך העבודה המשותפת, נבנית השותפות.
התרעות פיקוד העורף