לאלה שטענו כי המינויים לראש השב"כ ולראש המוסד היו מפוקפקים ומבוססים על נאמנות אישית, ולא על טובת הממלכה, לא היו כלים חוקתיים לפעול על פיהם, ולכן הם נאלצו להסתפק בשאלות של התאמה לתפקיד או של טוהר מידות. לא היו להם כלים לתקוף את העיקר – האם הבעיה היא בממנה עצמו, והאם אין כאן באמת חשש לנאמנות אישית ולא לשלטון החוק.
לדמוקרטיה הישראלית גם לא תמיד יש כלים לתקוף חקיקה סיטונאית של חוקי יסוד שחוקקו ברוב זמני וקוראים תיגר על שלטון החוק. על אף עמידתה הנחושה של היועמ"שית הצליחה הממשלה הנוראה הזו לערער את מעמדה, ולא תמיד נוכל לסמוך על בג"ץ שיפסול חוקים אנטי־דמוקרטיים. כך, למשל, מונח כעת לפתחנו עוד חוק יסוד שערורייתי – חוק יסוד: לימוד תורה, שנועד להכשיר את המרד החרדי ואת ההשתמטות ההמונית, חוק שיורק בפניהם של חיילי צה"ל ונועד להוות משקל נגד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, כל הדרך למדינת הלכה.
בצר לו, על רקע הקריסה בסקרים והחשש מתוצאות משפטו, נתניהו מוכר אותנו לכל המרבה במחיר.