מדוע אנחנו טועים פעם אחר פעם לחשוב שאם נפעיל יותר כוח צבאי נשיג יותר ביטחון? איך מסבירים את זה שהציבור הישראלי קנה את פנטזיית הניצחון המוחלט בעזה, ואז באיראן, בעוד שבמציאות גם כשאנחנו מנצחים בכל הקרבות הצבאיים אנחנו מפסידים במערכה?
אחת הסיבות לכך שאנחנו בישראל לא לומדים, היא שאנחנו לא מבחינים בין הרמה הטקטית לרמה האסטרטגית. בכל פעם שאנחנו נמצאים בעימות, ערוצי התקשורת מתמלאים באנשי צבא לשעבר, שחלקם מבינים במקרה הטוב בטכנו-טקטיקה של הפעלת כוח קינטי ולחלוטין לא מבינים את הזירה המדינית.
למרבה הצער, אין לאיש תשובות טובות לשאלות אלה. לכן, למרות עוצמתנו הצבאית חסרת התקדים, מדינת ישראל נמצאת במצוקה אסטרטגית חסרת תקדים. אנחנו נתפסים כמי שמפעילים כוח לשם כוח, וכמי שלפגיעות שלו, לרבות באוכלוסייה אזרחית, אין מטרה. כך אנו מאבדים את תמיכת רוב הציבור האמריקאי ואת תמיכתן של הדמוקרטיות הליברליות ברחבי העולם.
חזון ספרטה של נתניהו הולך ומתגשם לנגד עינינו, ואנחנו עדיין קונים את הנרטיב שהעולם כולו נגדנו בשל אנטישמיות ובשל השתלטות המוסלמים על אירופה, או הכסף הקטארי בקמפוסים בארצות הברית.
מונחת לפתחנו הזדמנות אזורית נדירה, מציאות שבה מדינות ערב רוצות כמונו להפחית את כוחם של הג’יהאדיסטים. הדרך לנצל את ההזדמנות היא לנקוט דיפלומטיה פרו-אקטיבית לשילוב ישראל באזור.
התרעות פיקוד העורף