הובילה את המהלך קבוצת קולנוענים ויוצרים שהציבו להנהלת הפסטיבל אולטימטום: או לפיד או אנחנו. בתחילה ניסו המארגנים להגיע לפשרה שלפיה הוא לא ישפוט אלא רק יקרין את אחד מסרטיו, אבל הלחץ נמשך, ובמאים שנבחרו לתחרות הרשמית החלו למשוך את סרטיהם במחאה.
היו קולות בתעשיית הקולנוע שתמכו בלפיד והוקיעו את קמפיין ההפחדה, אבל בסופו של דבר הלחץ ניצח. אחד מאותם יוצרים שהתנגדו להשתתפותו הסביר כי העובדה שלפיד הוא יוצר ביקורתי כלפי ישראל לא רלוונטית. "יש יותר מדי שפיכות דמים ואין יותר מקום לניואנסים", צוטט. "הניואנסים נמחצו בידי הסיטואציה עצמה".
האירוע והמשפט הזה צריכים להדאיג כל אדם שמאמין בחופש הביטוי, ביצירה וביכולת לנהל ויכוח אינטלקטואלי. אם אין מקום לניואנסים, אין מקום גם לעובדות. כשאין עובדות, לא נשאר הרבה חוץ משנאה.
ויש גם לא מעט אירוניה בסיפור. לפיד הוא לא בדיוק שגריר הסברה של ממשלת ישראל, להפך. במשך שנים הציג קול לעומתי כלפי המדינה והממסד הישראלי. בסרטיו, חלקם מעולים וברמה אומנותית גבוהה מאוד, ביקר לא פעם את הלאומיות הישראלית והפוליטיקה המקומית. בעבר, כשהתראיין, גם השתמש בתיאורים לא ממש מחמיאים לגבי חלק מהגורמים בישראל.
בשנים האחרונות הוא חי בצרפת ומזוהה עם תפיסת עולם שרבים בישראל לא בדיוק אוהבים לשמוע. ציטוטים מראיונות שערך עוררו כעס בארץ. אבל יודעים מה? זכותו. מותר לו לבקר את ישראל. מותר לבקר את הממשלה. מותר לבקר את המלחמה. מותר לבקר את הצבא. מותר לבקר את כולנו. לכולם: לישראלים שחיים בארץ, לישראלים שחיים מחוץ לישראל ולזרים. פלורליזם מחשבתי וביקורת מחזקים אותנו. השתקה היא מתכון לדקדנטיות.
חלק מהיצירות הישראליות המוערכות ביותר נולדו מתוך ביקורת עצמית נוקבת. יש במאים שבנו קריירה מרתקת מסרטים אנטי־ממסדיים. יש יוצרים שהגדירו את עצמם גולים. יש אנשי רוח שהקדישו את חייהם לביקורת על המדינה שבה נולדו. זה לא הסיפור כאן.
הסיפור הוא שאם בעבר ישראלים שפעלו מעבר לים וביקרו את ישראל קיבלו, כמעט באופן אוטומטי, חיבוק חם מהממסד האומנותי האירופי, לפעמים גם בלי קשר ליכולתם, עכשיו, הכל השתנה. האפיזודה הזו נגמרה.
לפיד עצמו נשמע המום מהסיטואציה ומתח ביקורת גם על הנהלת האירוע, שלדבריו נהגה בתמימות ונכנעה לאסטרטגיה של הפחדה, במקום לנקוט עמדה אסרטיבית יותר. בריאיון הוא תהה מה בעצם רוצים ממנו: "במשך שנה הסרט שלי היה תחת מתקפה, ופתאום עצם הנוכחות שלי הפכה לבלתי קבילה. שאלתי את עצמי: מה הם בדיוק רוצים? שאפסיק לעשות סרטים? שאעזוב את צרפת? לאן בדיוק הסיפור הזה אמור להגיע?". עצוב, אבל לתחושתי התשובה של אותם יוצרים שמחו נגדו היא: "כן, תעזוב, תצא מהקהילה שלנו".
להם לא אכפת מה הוא אומר, כמה פעמים תקף את הממשלה בארץ ובכמה ראיונות הסתייג ממה שקורה בישראל. בסוף בעיניהם, הוא ישראלי. השנאה עיוורה אותם.
ויינינגר היה משוכנע שאם יאמץ זהות אחרת, יצליח להשתחרר מהחותמת שנולד איתה. לא עבד. בעיני רבים הוא נשאר יהודי. לא פילוסוף, לא אינטלקטואל, לא אדם בעל רעיונות מקוריים. יהודי. הוא לא עמד בכך ושם קץ לחייו.
אני לא משווה בין לפיד לבין ויינינגר. אבל יש דמיון במה שקורה עכשיו באירופה ובעולם למה שאירע אז. שונאים ישראלים. השנאה הזו ניזונה מהמצב הפוליטי-צבאי, אבל גם מתכתבת עם אנטישמיות ישנה ומוכרת, תיעוב שלא מחפש ניואנסים. לפיד בעיני מי שקרא להחרימו הוא לא יוצר מוכשר, לא אינטלקטואל מסקרן שמתנגד למדיניות הישראלית, אלא ישראלי. נקודה.
תסריט מעניין לסרט הבא של לפיד יכול להיות על רגע שבו אינטלקטואל ישראלי, שמותח ביקורת על ישראל ומחפש את מקומו במדינה זרה, מגלה שהבעיה של חלק מהאנשים בעולם היא לא במה שהוא חושב ובמי הוא תומך, אלא במי שהוא.
התרעות פיקוד העורף