השבוע ציינתי עשור מאז נקודת ציון (ושבר) גדולה בחיי - הסמיילי הראשון ששלחתי אי פעם. הייתי מהאחרונים שנכנעו. שנים על גבי שנים, אלפי הודעות טקסט, החזקתי עד שלא יכולתי יותר ושלחתי את הסמיילי הראשון בחיי. אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול.
"אני אדם כותב", אמרתי לעצמי שוב ושוב, "אני לא יכול להזנות את השפה לסימן של פרצוף מחייך". עד שיום אחד, לפני עשור, אחד האנשים היותר מוערכים בתחום הכתיבה שהסתמסתי איתו פתאום שלח לי סמיילי. עולמי החשיך באותו הרגע.
כשהתחלתי לכתוב פה ב"מעריב" לפני שני עשורים, אמר לי המגיה הראשי של העיתון ש"אצלנו אין שלוש נקודות". שאלתי אותו למה, והוא השיב לי שזה משום ששלוש נקודות הרבה פעמים נכתבות בתור תחליף למחשבה. אם יש לך מה להגיד - תגיד אותו, תנסח אותו. הסמיילי במהותו מאוד דומה לשלוש נקודות ויושב על אותו עיקרון בדיוק.
במסגרת מחקר שעשיתי על הנושא (בעיניי המחקר הוא חלק בלתי נפרד מתהליך ההרהור והתהייה), גיליתי להפתעתי שהסמיילי יותר מבוגר ממני. מבוגר ממני בשנה. אני יליד 1983 ואילו הוא נולד כבר בספטמבר 1982. זה התרחש בעת שסקוט פולמן, מדען מחשב באוניברסיטת קרנגי מלון בפנסלבניה, שלח הודעה בלוח המודעות המקוון של האוניברסיטה שבה הציע שכדי שיוכלו להבדיל בין הודעות רציניות שנכתבות בלוח להודעות מבודחות יוסיפו את הסימן :-) בסוף הודעה מבודחת. ההצעה התקבלה והחלה להתפשט לעוד אוניברסיטאות בארה"ב, ולאחר מכן כשהאינטרנט - כפי שאנחנו מכירים אותו - החל לפעול, הסמיילי הגיע יחד איתו.
ישבתי מול ההודעה עם הסמיילי ששלח לי אותו אדם, שנחשב לאחד מהכותבים הישראלים הגדולים ביותר, ומשהו בי נשבר. אם הוא שולח סמיילי, חשבתי לעצמי, מה אני עושה כבר שנים דרמה מהעניין? לרגע הרגשתי שאולי אפילו ההתעקשות שלי היא מעט טרחנית ומצביעה על חוסר יכולת להשתנות ולהתפתח עם הזמנים.
בנוסף, באיזשהו מובן, כבר הכנסתי את הרגליים לבריכה ושכשכתי אותן במים, כשקצת לפני כן שלחתי לראשונה בחיי ״חחח״ בהודעה. ועוד הרבה לפני זה כבר השתמשתי בסימני קריאה מרובים מדי בהודעות. כך שהסמיילי אולי הוא רק חלק מתהליך שלם, חשבתי לעצמי, אבל אז הוספתי מחשבה: או שאולי הוא דווקא המעוז האחרון של הכבוד שלי כלפי השפה.
הנפילה כבר הייתה באופק, והתחושה הייתה שהיא בלתי נמנעת. הצלחתי להתאפק כמה שעות, אבל אז בערב זה קרה: שלחתי סמיילי. מצד אחד הרגשתי מלוכלך מבפנים, אבל מצד שני הרגשתי חופשי פתאום. בכל כך הרבה שיחות שהיו לי בעבר הרגשתי שנדרש סמיילי אך התאפקתי - הכל בשם התחושה הקצת מגלומנית שאני שומר הראש של השפה העברית ואחרון סרבני הסמיילי.
נקודת השבירה הייתה מאחוריי, והחלטתי שאם כבר אני מתחיל להשתמש בסמיילי אעשה זאת במידה ובדרכי שלי. לא אכנע באופן טוטאלי. המדיניות שהחלטתי לנקוט היא להשתמש בסמיילי רק בשיחות עם אנשים שכבר השתמשו בסמיילי - כך שאני לעולם לא זה שיורה את הסמיילי ראשון. אני מוכן לדבר את שפת הסמיילי רק עם דוברי השפה הרשמיים. וכך יוצא שבכל פעם שמתקבלת הודעה, דבר ראשון אני הולך אחורה בהיסטוריית ההודעות כדי לבדוק ראיות לשימוש בסמיילי אצל בן השיחה.
יותר מזה, עשיתי לי רשימה של אנשים שהשתמשו בשיחות עבר איתי בסמיילי ואיתם אני יודע שאני יכול לבזות את השפה (וכך אני לא צריך לחפש כל פעם בהיסטוריית ההודעות ראיות לשימוש בסמיילי). את הרשימה תליתי על הקיר שלי בפינת העבודה. בינתיים יש לי ברשימה 64 שמות (מתוכם ארבעה כבר מתו). חלק מהשמות הם של אנשים שמעולם לא האמנתי שיגיעו לרשימה שכזו.
התרעות פיקוד העורף