המוח האנושי מוצף במיליוני גירויים בכל שנייה. כדי שלא לקרוס מעומס, לאבד זמן יקר או לקפוא מול סכנה, הוא חייב למיין מידע במהירות. אחד מכלי המיון שלו הוא הסטריאוטיפ: תבנית מוכנה של דעות ותפיסות שהמוח צובר ומצמיד לקבוצה שלמה של אנשים כדי שנוכל לזהות את מי שמולנו. פרופיילינג הוא הזרוע המבצעת של הסטריאוטיפ, כלומר הפעולה המיידית שנועדה לזהות ולסנן סיכונים.
כדי להרגיש שייך ומוגן, המוח מחלק את הסביבה לשניים: הוא תופס את האנשים הדומים לו כבטוחים וכחיוביים ומפתח חשדנות אוטומטית כלפי כל מי שנתפס כזר. הפרופיילינג (בעברית אִפְיוּן) מתפקד כסורק: כשפוגשים אדם ברחוב, המוח בוחן את המראה שלו כדי לקבוע אם הוא שייך למעגל המוכר והבטוח או לא. אם הוא מזוהה כזר, המערכת שולפת מיד את הסטריאוטיפ ששמור אצלה לגביו ומשליכה את התכונות שלו עליו.
סטריאוטיפים, כידוע, יש לנו בשפע, ברוך השם. רק השבוע הייתי עדה לשיחה שנפתחה בחיוך רחב ומהר מאוד התגלגלה במדרון. למוזיאון נכנס אדם עם צרור עלים ביד. הדבר הראשון שהשומר שאל אותו היה: "זה גת?", והאיש ענה לו בשאלה: "אתה שואל אותי אם זה גת כי אני שחור, נכון? אז שתדע שאלו עלים של לואיזה".
באותו יום הטלפון שלי צלצל בבית אחרי תענית צלצולים של שנה. 12 פעמים ברצף שאלו אותי אם זו משפחת שפירא. הירושלמית שבי יודעת מצוין לזהות חרדים אשכנזים. יש להם חיתוך דיבור משלהם. הפרופיילרית שבי הניחה שהם רוצים לבקש תרומה להכנסת כלה ומיד התרגזתי, כי למיטב זיכרוני אנחנו הכנסנו את עצמנו עצמונית לחופה, אז שיעזבו אותי. ואם מדובר בעזרה לתלמיד ישיבה, קודם שיעזרו לילדיי הסטודנטים.
אחרי שהתיישבתי על מערכת החימום העצמית, כפי שמכנה אותה אבא שלי החכם, החלטתי לשאול את אחת המתקשרות מי מסר לה את המספר ולמה נזכרה במשפחת שפירא. איזו כאפה שחטפה הפרופיילרית שבי, רק בטור אישי וגלוי אפשר ורצוי לחלוק. המתקשרים חיפשו את משפחת שפירא, כי מישהו בשם צבי יהודה פרסם מודעה שבה כתב שהוא איבד את התפילין שלו. הם רצו לעזור לו לקנות חדשות, ובאגרון, שזה אחד מספרי הטלפונים של המגזר בירושלים, הופיע המספר שלנו בטעות.
המנגנון הטבעי של פרופיילינג הופך לצרה צרורה תחת תנאים מסוימים. למשל, כאשר הוא מוכתב ומלובה על ידי הנהגה פוליטית סכסכנית, שלוקחת את החשדנות הבסיסית הבריאה ביסודה ומכוונת אותה פנימה לחברה. יותר קל להסתכל החוצה מאשר על התחת שלנו, כמו שאמרה סבתא שלי המנוחה, כך שאחזור לשנות ה־50 של המאה ה־20.
במסגרת "בהלת הלבנדר", מקארתי ואנשיו קבעו שהומוסקסואלים פגיעים יותר לסחיטה מצד מרגלים רוסים, ולכן הם סיכון ביטחוני. הממשל החל לבצע פרופיילינג חזותי והתנהגותי של עובדיו. חוקרים נשלחו לבדוק את שפת הגוף של פקידים: אילו ספרים הם מחזיקים בבית, עם מי הם מתרועעים בשעות הפנאי, והאם הטון שלהם נשמע "נשי" או "חשוד". למעלה מ־5,000 עובדי מדינה פוטרו או אולצו להתפטר רק משום שהפרופיל החיצוני שלהם סומן כחריג.
כוחה של השיטה טמון בכך שמנהיג או פוליטיקאי שסכסכנותו אומנותו אינו נדרש למאמץ מיוחד: הוא רק מטעין את הסטריאוטיפ ומסמן את האויב, והאזרחים המבוהלים, שמשוכנעים שהם מגינים על המולדת, עושים בשבילו את העבודה השחורה. הם מפרקים במו ידיהם את הסולידריות החברתית ומעניקים לו כוח מוחלט בתמורה לאשליית הגנה.
את המנגנון שעומד מאחורי הציות מסביר פרופ' אלכסנדר טודורוב בספרו "FACE VALUE". המוח האנושי מבצע הערכת פנים אוטומטית בשבריר שנייה ומפתח ביטחון מופרז ברושם הראשוני הזה. מנהיגים שמשתמשים בפילוג מנצלים את החולשה הביולוגית הזו ומנווטים אותה לצורכיהם: כשהם מסמנים קבוצה כאיום, הם יוצרים בציבור הצמדה פסיכולוגית בין סממנים חזותיים כמו לבוש או תווי פנים לבין חוסר אמינות וסכנה.
בישראל, הניסיון לקרוא אדם לפי המראה שלו הוא בדרך כלל הימור כושל. החברה שלנו מורכבת מכדי לציית לסטריאוטיפים, ומכאן שגם הפרופיילינג הוא סתם. פשוט סתם. לשם הדוגמה, כבר קרה לי לא פעם שהתבלבלתי בין יהודייה חרדית לערבייה. חלקן מתלבשות די דומה. אי אפשר באמת לדעת מי עומד מולנו.
התיוג המהיר הזה הופך את הרחוב לשדה מוקשים, שבו טעות קטנה גוררת מחיר ביטחוני וחברתי כבד. אולי במקום להיכנע לבהלה מהמראה החיצוני, המענה היחיד לחשדנות הוא לבחון את המעשים של האדם בפועל: לא מה הוא לובש או איך הוא נראה, אלא מה הוא עושה ברגע זה. הפרופיילינג של ההנהגה שלנו די ברור לי על בסיס המעשים והתוצאות. עוד קצת, וזה יעבור, ואז נתחיל לבנות.
התרעות פיקוד העורף