עם פרוץ סבב הלחימה החדש מול איראן השבוע, בצה"ל הגדירו אותו כ"יום ה-42 של שאגת הארי". בחלוף 16 שעות הוא נשמע יותר כמו יבבת הליש. לא רק שישראל לא רשמה כל הישג בסבב הזה – היא סיימה אותו עם משוואת הרתעה חמורה שהציבו מולנו האיראנים. ב-16 שעות לחימה הושמדו רק 12 מטרות באיראן, וישראל לא הספיקה לממש את תוכנית המתקפה הגדולה על התשתיות הלאומיות ועל משגרי הטילים ששוקמו באיראן. ישראל גם לא השכילה לנצל את הסבב כדי לנסח משוואה משלה.
הייתה לישראל הזדמנות להכניס גם את לבנון למשוואה. הרי איראן תקפה אותנו בעקבות תקיפה ישראלית ממוקדת על דירה בדאחייה. אילו ישראל הייתה בתגובה מפילה גם 20 בניינים בדאחייה, אפשר היה להבהיר לאיראנים שלא רק איראן, אלא גם לבנון תשלם מחיר על התוקפנות שלהם. במקום זאת, גם ספגנו טילים וגם לא העזנו לתקוף בביירות.
מעכשיו ברור שכל תקיפה שלנו בביירות תסתיים במטח טילים איראניים על העורף הישראלי. ראש הממשלה ושר הביטחון התחייבו שאם יהיה ירי של חיזבאללה על יישוב ישראלי – הם יתקפו בביירות. צה"ל המליץ להם בחום לממש את האיום הזה, גם במחיר כניסה לעוד סבב מול איראן.
בשטח מתחילה להתפתח דינמיקה שמזכירה מאוד את ימי ה"טפטופים" מעזה. כל רחפן הופך לאירוע אסטרטגי (שלא לומר VAR): "חצה או לא חצה את הגדר?". אחרי כל אזעקה שנשמעת ביישובי הצפון, מקפיד צה"ל להבהיר שהרחפן או הרקטה נורו לעבר כוחות צה"ל בלבנון ולא חצו לשטח הארץ. זה עניין של זמן, ולא הרבה זמן, עד שאחד יחצה. אז תתחיל הדילמה אם לבקש אישור מהאמריקאים, או להסתכן בקרע גלוי עם הממשל על תקיפה לא מתואמת בביירות.
קונצנזוס לבנוני נדיר
עד כה הוא נהג לבחור בקפידה את העימותים שלו עם הדרג המדיני המופקר שמעליו כדי שלא להיתפס כלעומתי. אבל מי שצופה בערוץ השלטון רואה שדמו של זמיר כבר הותר מזמן. תוכניות שלמות מוקדשות לקמפיין השמצה ודה-לגיטימציה נגדו, ומה שנותר לו להפסיד זה רק את האינטגריטי שלו.
בלבנון הוא צריך לחתור לצמצום שטח הפנים של צה"ל והתכנסות לקווים נוחים יותר להגנה על הכוחות. צה"ל, ששותף גם הוא במו"מ עם לבנון, צריך לדחוף לסיוע בינלאומי לצבא לבנון, כזה שיהפוך אותו אטרקטיבי לצעירים לבנונים איכותיים וחזק מספיק כדי להתמודד עם חיזבאללה. לראשונה אי פעם יש לנו כמעט קונצנזוס בדעת הקהל הלבנונית שאת חיזבאללה צריך לפרק מנשקו, ואת ההזדמנות הזאת צריך לנצל.
אם נישאב עוד פנימה לרכס עלי טהאר ואחריו לרמת נבטייה, רק נעלה את המחיר שנשלם ולא נפיק שום תועלת. חיזבאללה, שעבר הסבה מצבא של ממש לארגון גרילה, לומד אותנו ומשתכלל מיום ליום. לגרילה לעולם יהיה יתרון על צבא – היא מכה בו במקומות שבהם היא מזהה חולשה, ונסוגה במקומות שבהם הוא חזק. זה עניין של זמן עד ששיירות האספקה והלוגיסטיקה שהן חלק בלתי נפרד מהתנהלות של צבא יתחילו לעלות על מטענים בלבנון, ממש כמו אז.
הספק של אשל ז"ל
הוא אמר לי את מה שאמרו אז כל הלוחמים בלבנון באמונה שלמה: "אנחנו כאן כדי שהצפון יוכל לישון בשקט". אבל בניגוד לרובם, אשל אמר את זה עם נימה של ספק. חצי שנה אחר כך פגשתי בו שוב, בקו השני שלו בלבנון, שוב בדלעת. הפעם הוא כבר אמר: "אני לא מבין מה אנחנו עושים פה". כמה שבועות אחר כך נפל.
30 שנה אחרי, החברים של אשל שולחים את הבנים שלהם להילחם שוב באותם מקומות ולהקיז את דמם על אותה אדמה מקוללת. לפי כמות ההודעות שאני מקבל מאמהות ללוחמים שנמצאים בלבנון, נדמה לי שהפעם הן לא יחכו עד שייפלו אלף לוחמים לפני שיקימו תנועה שתקרא לעצור את האיוולת ותהפוך את השהייה בלבנון לסוגיה פוליטית בבחירות הקרובות.
התרעות פיקוד העורף