אותו מגן מתגלגל שוב ושוב באקט של סבל עילאי, תופס את ראשו בשתי ידיו וצורח לשמיים בארשת של פצוע אנוש, כאילו החלוץ הוא שביצע עליו עבירה קשה. זוהי טקטיקה ותיקה וידועה, ואפילו די מוצלחת. מהלך מוּדע, מתוכנן ומחושב לחלוטין שנועד לבלבל את השופט, להטיל ספק ולהפוך את האשם לקורבן. אלא שלפעמים, המנגנון הזה עובד בדיוק אותו הדבר, רק עמוק בתוך התת-מודע שלנו.
בחיים הפרטיים, למדתי שהתובנה הזו היא שריון רגשי רב-עוצמה. כשמישהו קורא לך שקרן, יהיר, שוויצר או קנאי, הוא לא מספר עליך כלום. הוא פשוט מתפשט נפשית, ובאופן בלתי מודע חושף את תעודת הזהות של עצמו. ככה אני משתדל שלא להיעלב ולא להיפגע. כי כנראה שהשקרן והקנאי הוא זה שעומד מולי. חוכמת התלמוד הקדימה את פרויד בכ-1,500 שנה עם הביטוי הקלאסי "הפוסל במומו פוסל".
הרס סביבתי
המשחק הנפשי הזה עובד מצוין מול אנשים רעילים ביומיום, אבל הטרגדיה האמיתית מתחילה כשהמנגנון הזה הופך לאסטרטגיית העבודה המרכזית של הפוליטיקה הישראלית. ההשלכה הפרוידיאנית היא כבר מזמן לא תהליך תת-מודע של פוליטיקאי מתוסכל. היא תוכנית עבודה קרה, משומנת ומחושבת של יועצי קמפיינים. האולפנים ודוכני הנואמים הפכו לחצר בית ספר אחת גדולה, שבה כולם מנסים להסוות את האשמה של עצמם דרך צרחות על השכן.
תקשיבו טוב לשיח הציבורי שלנו. הוא מורכב מקקופוניה מתישה שבה כולם מאשימים את כולם בדיוק באותם חטאים. "אתם דואגים לג'ובים ולמקורבים", צועק פוליטיקאי אחד בזמן שהוא משרבט את רשימת המינויים הבאה שלו. "אתם מייצרים אכיפה בררנית", מתבכיין מי שמנסה לכופף את שלטון החוק לצרכיו הפוליטיים. "אתם חלשים ורופסים מול האויב", רועם מי שמדיניותו ותפיסת עולמו ביצרו את הקונספציה במשך שנים.
כלל האצבע הפוליטי ברור: ככל שמישהו צועק חזק יותר, כך המגרעה שהוא מנסה לחפות עליה גדולה יותר. סוג של פיצוי יתר קולני שנועד להוכיח לעולם (ובעיקר לעצמו) שהוא בדיוק ההפך ממה שהוא באמת. אלא שהטקטיקה הזו מייצרת הרס סביבתי. מרוב שכולם מאשימים את כולם בַּכל, הציבור מרים ידיים, שוקע בציניות מוחלטת ומסיק שכולם מושחתים, כולם שקרנים ואין למי להאמין. אז איך שוברים את מעגל ההאשמות הזה בקלפי? איך מנווטים בתוך שדה המוקשים הנפשי הזה בלי להרים ידיים מהמשחק הדמוקרטי?
מהיום, אני מציע לאמץ כלל אצבע חדש, פשוט ומפוכח: לבחור רק במי שמסרב להשתתף במשחק ההשלכות. הגיע הזמן ללכת עם המועמד שלא מגדיר את עצמו דרך השחרת היריב, שלא מפיל על האחר תכונות אופי איומות – אלא בוחר להציג דרך חיובית ועניינית.
פסיכולוגיה היא מדע די מבוסס. אם פוליטיקאי מסוגל לנהל קמפיין שלם בלי להשליך על סביבתו שקרים, כוונות זדון ותיאוריות קונספירציה – המסקנה המתבקשת היא שהוא פשוט דובר אמת. שיש לו כוונות טובות באמת, ושהוא לא זקוק ליריביו כפח אשפה לתסכולים או לכישלונות של עצמו.
אז בפעם הבאה שאתם רואים נבחר ציבור תוקף בחמה את היריב שלו, חשוב שתקשיבו למילים שלו, אבל תבינו שהוא מספר בעיקר על עצמו. המראה שהוא מחזיק ביד אולי מכוונת החוצה, אבל היא משקפת, בדיוק פרוידיאני, את הפרצוף שלו.
התרעות פיקוד העורף