כדי להבין את המניע מאחורי הפיטורים המבוהלים והחפוזים של א', יש לחזור אל אחורי הקלעים של ועדת המינויים. ראש המוסד היוצא ברנע לא הסתיר את דעתו על המינוי המתוכנן, והעביר לוועדה שבחרה בו מכתב התנגדות חריף, שבו קבע שגופמן אינו מתאים ואינו ראוי למלא את התפקיד הרגיש ביותר במערכת הביטחון הישראלית.
בסביבתו של גופמן סימנו מיד את המטרה הבאה: סגנו של ברנע, א', שתמך לכאורה בעמדתו של ראש המוסד היוצא ועמד מאחורי הקביעות הקשות שגופמן לא ראוי לתפקיד. זה הספיק לראש המוסד הנכנס לקבל החלטה מהירה, ונראה שהוא לא פעל משיקולים מקצועיים, אלא מתוך רצון עז לסגור חשבון ולנקות את השטח מכל מי שהעז להטיל ספק בכשירותו. לגופמן אצה הדרך, והוא מיהר לערוף את ראשו המקצועי של ממלא מקומו, עוד בטרם למד היכן נמצא המפתח למגירה הסודית בלשכה.
כשהאגו מנהל את האירוע, המקצוענות נדחקת לקרן זווית. החלטה ראשונה של ראש ארגון ביון צריכה לשדר יציבות, לא פאניקה וצורך להוכיח מי "בעל הבית".
גופמן יודע להניע גייסות, הוא מכיר את שדה הקרב הטקטי והאופרטיבי ויש לו מניות רבות בביטחון המדינה. אלא שצבא ומודיעין אסטרטגי ושירות ביון חשאי הם שני יקומים מקבילים, ואין שום ספק שיש צורך לחנוך את ראש המוסד הנכנס בימיו הראשונים בתפקיד.
המוסד אינו מנוהל באמצעות פקודות מבצע חטיבתיות ותקיפות ארטילריות. הוא מורכב ממגעים דיפלומטיים עדינים, מגיוס סוכנים במדינות יעד, מלוחמת סייבר חשאית ומפענוח מהלכים גיאופוליטיים ארוכי טווח. בתחומים אלה גופמן איננו בקיא. הוא מגיע כ"אאוטסיידר" מובהק לארגון שמקדש את התרבות הפנימית הייחודית שלו.
דווקא בשל הפער הזה, החפיפה של גופמן עם ברנע הייתה צריכה להיות ארוכה ומעמיקה. במקום זאת קיבלנו חפיפה קצרה, חפוזה ומלווה במתח עצום. מותר להניח שגם בימים אלה, את ההחלטות המהותיות המשיך לקבל ברנע, בעוד גופמן היה עסוק בעיקר בתכנון מסע הטיהורים שלו. התוצאה היא כניסה לתפקיד ברגל שמאל, עם אפס המשכיות ופגיעה קשה ביכולת של הארגון לתפקד בצורה חלקה במעבר בין הקדנציות.
שחיקת הממלכתיות
מנהיגות אינה נמדדת רק ביכולת להפגין כוח, אלא בעיקר ביכולת לספוג ביקורת ולרתום את האנשים המוכשרים ביותר למשימה, גם אם הם חושבים אחרת. בהחלטה שקיבל לפטר את המשנה שלו על רקע החשד לנאמנות לראש הארגון הקודם, שיגר גופמן מסר הרסני לכלל עובדי המוסד ומנהליו, החל מראשי האגפים ועד לאחרון האנליסטים והלוחמים בשטח.
המסר של גופמן לחברי הארגון ברור: נאמנות אישית קודמת למקצוענות. מעתה לא הכישורים, ההישגים או הידע המודיעיני יקבעו את עתידכם בארגון, אלא מידת הצייתנות והנכונות להתיישר. הביקורת אסורה, החנופה מומלצת. מי שיעז להביע דעה מקצועית שונה, מי שיחשוב שמינוי כזה או אחר אינו מתאים, או מי שיזוהה עם "המשטר הישן", ימצא עצמו מחוץ למערכת - ללא סנטימנטים. המוסד משנה את פניו. במקום ארגון שבו המחשבה המקורית והטלת הספק הן נשק אסטרטגי, הוא הופך לארגון היררכי צבאי, מפוחד וקונפורמיסטי.
איזה ראש אגף יעז להציג הערכת מודיעין הסותרת את דעתו של הראש המכהן? איזה מפקד מבצעים יעלה תהיות לגבי נחיצותו של מהלך, כשהוא יודע שהטלת ספק נתפסת כחוסר נאמנות שעלול לגרור פיטורים מיידיים? גופמן החדיר לתוך קודש הקודשים של הביטחון הישראלי את תרבות "עריפת הראשים" והטיהורים הפוליטיים, ובכך הוא מאיים לשתק את המחשבה החופשית והביקורתית שהיא חמצן של כל ארגון ביון מצליח.
הפרשה הזו אינה עניין אישי בין גופמן, ברנע וא'. היא משקפת תהליך עמוק ומסוכן של שחיקת הממלכתיות הישראלית, שבה אינטרסים אישיים, נקמות קטנות ויצרי שלטון מאפילים על האינטרס הציבורי והביטחוני. כשראש מוסד שנכנס לתפקידו בוחר להתחיל את כהונתו בחיסול חשבונות במקום בלימוד מעמיק של החומר ובבניית אמון, המדינה צריכה להיות מודאגת.
גופמן אולי ניצח בקרב הקטן על האגו, אך הוא עלול להפסיד במערכה הגדולה על ביטחון ישראל. המוסד אינו זקוק למפקד חטיבה שמנקה את האורוות מכל מי שלא מריע לו. המוסד זקוק למנהיג אסטרטגי שמבין את גודל השעה, מכיר במגבלות הידע של עצמו, ויודע לשמר את האנשים הטובים ביותר לצידו, גם אם הם היו שותפים למכתבי התנגדות למינויו.
אם גופמן לא יתעשת במהירות, יניח את יצר הנקמה בצד, ויתחיל לנהוג בממלכתיות ובאחריות הנדרשת מראש ארגון הביון הטוב בעולם, הקדנציה שלו תיזכר לא בגלל המבצעים המזהירים שיזם, אלא בגלל ההרס הפנימי והפגיעה האנושה באמון ובתרבות הארגונית של המוסד. ביטחון ישראל יקר מכדי להפקיר אותו בידיה של נקמנות קטנונית.
ליל הבדולח אצלנו
זהו אינו מאבק פוליטי לגיטימי, וזו אינה מחאה, זוהי אנרכיה ממוקדת שמטרתה להלך אימים על שומרי הסף של החוק והביטחון במדינת ישראל. כדאי למי שמקל ראש באירועים החמורים להביט אל מעבר לים, אל מקומות שבהם האלימות כלפי מערכת המשפט עברה את נקודת האל־חזור.
יש הבדל תהומי ומסוכן. כאשר עבריין פועל, זו נחשבת פשיעה. כאשר קבוצות מאורגנות של חרדים קיצוניים יוצאות לרחובות במסגרת מאבק על גיוס העריקים החרדים והדתיים, תוקפות קצינים בכירים, ומגיעות עד לפתחו של שופט העליון - זוהי קריאת תיגר על ריבונותה של המדינה.
האלימות החרדית הקיצונית, הנישאת על כנפי תחושת עליונות מוסרית קדושה בעיני עצמה, מסוכנת לא פחות מארגוני פשע, משום שהיא מבקשת למוטט את הלגיטימיות של החוק. נשים את הדברים על השולחן. מערכת המשפט כשלה כישלון חרוץ בהגנה על הציבור מאלימות.
במשך שנים המערכת התרגלה להפגין "נאורות" יתר, לדון בכובד ראש בנסיבותיהם המקילות של תוקפים, ולהסתפק בעונשים מגוחכים, בעבודות שירות או במאסרים על תנאי. מה שהביא לאיבוד מוחלט של כושר ההרתעה.
הזלזול בחוק ובחיי אדם הוא בכל התחומים: רופאים ואחיות בבתי החולים נפגעים על ידי משפחות של מטופלים, ומורים ומנהלים מותקפים בבתי הספר. ישנה אלימות יומיומית בכבישים. נהגים נדקרים בגלל ויכוח על נתיב, ושכנים מותקפים בגלל חניה. האלימות הפכה לשפה הרשמית של הרחוב, ומערכת המשפט היא זו שאפשרה למצב הזה להשתרש. מערכת המשפט חייבת לנקוט יד קשה ובלתי מתפשרת.
יש לבטל את "הנסיבות המקילות". אין הבדל בין עבריין צעצוע בשכונה לבין מפגין חרדי קיצוני שמרגיש חסין בשם הדת. כל מי שמורשע באלימות מכל סוג שהוא, אם כלפי עובד ציבור במילוי תפקידו ואם כלפי אזרח תמים ברחוב, חייב למצוא את עצמו מאחורי סורג ובריח לתקופה ממושכת ומרתיעה. חברה שאינה מסוגלת להגן על השופטים שלה, על הרופאים שלה ועל אזרחיה בכבישים, היא חברה בדרך להתפרקות.
השופט סולברג לא היה צריך להתמגן בבית, מערכת המשפט היא זו שהייתה צריכה ליצור סביב כולנו חומת מגן של הרתעה. הגיע הזמן להתעורר, לפני שהרצח הבא יהיה רק שאלה של זמן.
התרעות פיקוד העורף