אבל הסיפור כאן הוא לא רק כלכלי. כי לצד הדאגה, הסולידריות והכאב האמיתי על אנשים שאיבדו עבודה, הופיע ברשת גם שיח אחר. לא תמיד ישיר, לא תמיד מנוסח כשמחה לאיד, אבל כזה שממנו עלתה תחושה ברורה: עבור חלק מהציבור, פיטורים בהייטק אינם נתפסים רק כאירוע תעסוקתי קשה, אלא כסדק בסמל. כאילו לרגע אחד לא נפגע רק מקום עבודה, אלא מעמד שלם.
Wix במקרה הזה היא לא הסיפור, היא הדוגמה הבולטת. האירוע הגלוי. הכעס אינו בהכרח על חברה מסוימת או על העובדים שפוטרו, אלא על מה שההייטק מייצג. בקריאה של השיח שהתפתח סביב גל הפיטורים, בלט שהתגובות החריפות כמעט לא עסקו במוצר, בהנהלה או בהחלטה עסקית מסוימת, אלא בהייטק כסמל: השכר, התנאים, תחושת המועדון הסגור והפער בין מי שנמצא בפנים לבין מי שנשאר בחוץ.
ההייטק הפך מזמן מענף תעסוקה לסמן מעמדי. הוא מייצג לא רק עבודה טובה, אלא גם שכר גבוה, אופציות, משרדים נוצצים, טיסות, שפה פנימית ובעיקר תחושה של מי שנמצא בצד הנכון של הכלכלה. אין לכם מושג כמה פעמים שמעתי מאנשים את המשפט: "אני מנסה להיכנס להייטק". היום אימהות כבר לא חולמות שהבן יהיה עורך דין או רופא. הן רוצות שהוא יהיה "הייטקיסט".
אפילו השפה מסגירה את ההיררכיה. ברגע שיש "הייטק", יש במובלע גם כל מה שנתפס כלא-הייטק: נמוך יותר, ישן יותר, פחות נוצץ, פחות נחשק. "תעשייה מסורתית" הוא לכאורה מונח ניטרלי, אבל בשיח הציבורי הוא נשמע לא פעם כמו שם קוד למשהו פחות מתקדם. אף שבפועל כלכלה בריאה צריכה גם תוכנה, גם ייצור, גם לוגיסטיקה, גם חקלאות, גם חינוך, גם בריאות, וגם את כל האנשים שמחזיקים את המדינה ביום-יום בלי לדבר בשפה של סקייל ודיסרפשן.
לא לעולם חוסן
כאן נכנס גם המונח "ישראל הראשונה וישראל השנייה". לא במובן העדתי הצר, ולא כעוד סיסמה פוליטית, אלא כמבנה רגשי. ישראל הראשונה והשנייה הן כבר לא רק שאלה של מוצא, שכונה או מפלגה. הן גם השאלה מי מרגיש שהמערכת מדברת בשפה שלו, ומי מרגיש שהוא עומד מחוץ לדלת. מי מכיר את הקודים, המסלולים, האנשים הנכונים והיחידות הנכונות, ומי מרגיש שהמשחק התחיל עוד לפני שקראו לו להיכנס.
במובן הזה, ההייטק הפך לגרסה התעסוקתית החדשה של ישראל הראשונה. לא כי כל עובד הייטק הוא פריבילגי, ולא כי החיים שם קלים. להפך, יש בהייטק שחיקה, חוסר ביטחון, תחרות, למידה בלתי פוסקת ופחד מתמיד להישאר מאחור. אבל מבחוץ, הדימוי חזק יותר מהמורכבות. מבחוץ רואים שכר, תנאים, אופציות, עתיד. פחות רואים חרדה, שעות, סבבי ראיונות, זמינות בסופי שבוע ופחד להיות לא רלוונטי בגיל 45.
לכן כשחברה טכנולוגית מפטרת עובדים, חלק מהתגובות אינן מכוונות לעובדים עצמם. הן מכוונות לדימוי. לרגע אחד נסדק הסיפור שלפיו ההייטק חסין, עשיר, מוגן, נמצא מעל חוקי הכבידה של שוק העבודה. וכשהסמל נסדק, יש מי שמרגיש הקלה. לא הקלה מוסרית, אבל הקלה אנושית.
שמחה לאיד אינה תמיד רוע טהור. לפעמים היא דרך עקומה להרגיש פחות מאחור. פחות מושפל. פחות היחיד שהמשחק לא עבד לטובתו. השוואה חברתית היא אחד המנגנונים החזקים ביותר שלנו. אנחנו לא מודדים את החיים שלנו רק לפי מה שיש לנו, אלא לפי מה שיש לאחרים. וכשקבוצה שנתפסת כגבוהת סטטוס נפגעת, מי שנמצא מחוץ לקבוצה עשוי לחוות את זה כהחזרת איזון.
זה לא הופך חוסר אמפתיה ללגיטימי. מאחורי כל "מהלך התייעלות" יש אדם שקיבל שיחה קשה, משפחה שנכנסה לחרדה, תוכניות שנעצרו ברגע. אבל זה כן מסביר למה גל הפיטורים הזה נגע בעצב עמוק כל כך. יש כאן עייפות. קנאה. תחושת הדרה. כעס על פערים. ובעיקר צורך לראות שגם מי שנתפס כבלתי פגיע כפוף לאותה מציאות.
ופה אולי נמצאת הנקודה העצובה ביותר. חברה שמייצרת פערי סטטוס גדולים כל כך מייצרת בסוף רגעים שבהם כאב של קבוצה אחת הופך לנחמה של קבוצה אחרת. חברה בריאה אינה נמדדת רק בשאלה מי הצליח לעלות למעלה, אלא גם ביכולת שלה לא לשמוח כשמישהו אחר נופל.
התרעות פיקוד העורף