אבל בחינה של מדיניות צריכה להתבסס על מנייה של הישגים. מהם הישגיו של טראמפ במדיניות החוץ? ונדייק: מהם ההישגים שלו שגם ישראלים יכולים לברך עליהם? לא הישגים שיש בהם תועלת רק לאמריקאים, אלא כאלה שיש בהם תועלת גם לשאר העולם. ואנחנו עוסקים בקדנציה הזאת, לא בקודמת, שבה הישגו העיקרי היה הסכמי אברהם.
הישג אחד – ניעור של התודעה האירופית. וזה בהחלט הישג. הגיע הזמן שמישהו ינער, יטלטל, יזכיר לאירופים שיש להם מספיק משאבים לגייס כדי להשפיע בעצמם על מצב העולם. תמיכתם באוקראינה מול רוסיה היא בין השאר תוצר של לחץ אמריקאי.
הישג שני – העלאה למודעות של סוגיות שהעולם הדחיק, כמו השפעתה התרבותית והכלכלית של הגירה על מדינות היעד. טראמפ הוא מספיק ישיר, שלא לומר בוטה, שלא לומר גס רוח, כדי להיות מי שמרשה לעצמו לצעוק במצעד חגיגי שהמלך עירום.
הישג שלישי – סיום המלחמה של ישראל נגד חמאס בעזה. כמובן, זה כבר הישג שיהיו ישראלים שיפקפקו בו. אבל הוא כלל החזרה של כל החטופים שנותרו בעזה, וחילץ את ישראל, לפחות זמנית, ממהלך צבאי שכנראה הגיע למיצוי. במהלך הזה טראמפ גם הפגין את יכולתו לגייס לחץ ואיומים לשינוי התנהלות – שוב, לפחות זמני – של גורמים שקשה איתם, כמו חמאס.
הישג רביעי – החלפת השלטון בוונצואלה. ושוב, לא כולם מסכימים שמדובר בהישג, משום שטרם הושגה יציבות בוונצואלה, וחלק ניכר מבעיות היסוד של המדינה נותרו על כנן. אבל נחשיב את המהלך להישג. טראמפ איים וקיים. מנהיג שהתגרה בו נתפס והוצא מהמשחק. חלק מארגוני הפשיעה הגדולים רוסנו. גם אם ונצואלה לא נעשתה מה שהיא יכולה להיות, היא לפחות קיבלה הזדמנות להתקדם. או שההזדמנות תנוצל, או שלא.
זה כבר באגף הכישלונות. כמובן – כישלונות זמניים. מי יודע, אולי מחר בכל זאת תהיה הפיכה באיראן. מי יודע, אולי מחר יתברר שהאיראנים שוכנעו לחתום על הסכם משופר ומשודרג שיסיר את איום הגרעין. אולי. אבל אנחנו כותבים בשבוע שבו התברר, ולא בפעם הראשונה, שלטראמפ קל למדי ללחוץ על מי שתלוי בו – כמו על ישראל וממשלתה – ולתבוע ממנו התנהלות התואמת את האינטרסים שלו.
מעתה אמרו: תקיפה ישראלית בדאחייה עלולה להוביל לתקיפה בטילים מאיראן. האם זה אומר שישראל תימנע מלתקוף בדאחייה? לא בהכרח. האם זה אומר שישראל תהסס קצת יותר – אולי רק טיפ טיפה יותר – לפני שתתקוף בדאחייה? כנראה שכן. אם האיראנים הוסיפו למערכת השיקולים הישראליים 2% של היסוס, הם השיגו מטרה חשובה.
מותר להפסיק להעמיד פנים שדונלד טראמפ הוא גאון אסטרטגי. נשיא שעסוק בתכנון ובביצוע של מהלכי מדיניות מרחיקי ראות לא מבזבז חלק ניכר מזמנו על שיחות טלפון עם עיתונאים ממדינה חצי נידחת. מוטב היה שידבר איתנו קצת פחות – ויתכנן קצת יותר. מוטב היה שידבר כשיש לו מה לומר, ולא ידבר פשוט מפני שהוא אוהב לדבר ואוהב את תשומת הלב שהוא זוכה לה כאן. מוטב היה שכאשר הוא מדבר, יאמר דברי טעם. נכון, הוא עושה זאת מעת לעת, אבל דברי הטעם נבלעים בכל כך הרבה דברים שאין בהם טעם, שאין נפה שתוכל להפריד את הבר מהמוץ.
מהלך תדמיתי
יכול להיות שאת הכותרת כבר ראיתם. העולם לא במיוחד אוהב את ישראל. ואם לדייק: העולם אוהב את ישראל כיום פחות מכפי שאהב אותה לפני שנה (וגם זה לא היה בהכרח הרבה). את הנתון הזה למדנו מסקר חדש של מכון פיו, שבחן את היחס לישראל במדינות רבות בעולם. לפני שנה והשנה. ומה קרה? הידרדרנו עוד קצת. וכדאי שוב לדייק: הידרדרנו לשני הכיוונים. שיעור האומרים עלינו דברים טובים ירד. שיעור האומרים עלינו דברים רעים עלה.
דוגמה: בבריטניה, ל-69% מהציבור יש דעה לא חיובית על ישראל. זו עלייה של 8% לעומת המצב לפני שנה. במקביל, 25% אומרים שיש להם דעה חיובית על ישראל. זו ירידה של 5% מלפני שנה. תאמרו: טוב, זה בטח השמאל הבריטי. נכון ולא נכון. זה יותר השמאל. אבל גם בימין הבריטי ל-58% מהמשיבים יש דעה שלילית על ישראל. וגם בימין הגרמני (63%), ובימין הצ'יליאני (51%), ובימין האוסטרלי (55%), ובימין הספרדי (66%), ובימין האיטלקי (64%).
המהירות המסחררת שבה ישראל איבדה את הימין במדינות רבות בשנים האחרונות - מדאיגה. בימין האמריקאי יש מיעוט שדעתו על ישראל שלילית, אבל זה לא מיעוט קטן – 37%. ישראל זזה ממקום של "אהדה דו-מפלגתית", שהייתה האידיאל, לאהדה חד-מפלגתית, של הימין, כי לא הייתה ברירה. וכעת, במדינות רבות מאוד כבר לא נותרה אהדה. כלומר, נותרה. אבל של המיעוט.
אפשר לומר: לא נורא. מה שהלך מהר יחזור מהר. הציבור מוכיח פעם אחר פעם שדברים שרחוקים ממנו הם דברים שדעתם ביחס אליו משתנה בקלות. אפשר לומר: נורא. ישראל חיה בנתק תודעתי מהעולם. לה נדמה שהיא נלחמת על חייה, שהיא צודקת והגונה, שהיא מוסרית ואמיצה. לשאר העולם נדמה שלא. שישראל היא מדינה שאיבדה את הבלמים, שמערערת את הסדר, שמתפרעת בלי הצדקה. כלומר – או שאנחנו באמת לא כל כך טובים בהסברת עמדתנו הנכונה. או שעמדתנו לא נכונה.
מה אפשר לעשות? הפסקאות הבאות אינן המלצות להצביע כך או אחרת בבחירות. אבל הן בהחלט עלולות להתפרש כך: אחד הדברים שאפשר לעשות כדי לשנות את התדמית של ישראל במהירות הוא להחליף את המנהיג שעומד בראשה. אם יש משהו שאפשר ללמוד מהנתונים של פיו, זה עד כמה תדמיתה של ישראל כרוכה בזו של האיש שמזוהה איתה כל כך הרבה שנים – בנימין נתניהו. היא כל כך מזוהה איתו, שקשה להבחין בהבדל.
הנה הסבר, קצת טכני, אבל כך בודקים דברים מהסוג הזה. אמרנו: הקשר בין תדמיתה של מדינת ישראל בעולם לבין מידת האמון שמביע הציבור הבינלאומי בראש ממשלתה בנימין נתניהו אינו סתם קשר מקרי – מדובר בשני משתנים שכרוכים זה בזה באופן כמעט מלא. הניתוח של פיו כולל 36 מדינות ברחבי העולם. הוא כולל שאלות על אהדה לישראל ועל אמון בנתניהו. הממצא הבולט בהשוואת שתי השאלות הוא שבמקומות שבהם הציבור אינו אוהד את ישראל, הוא גם אינו נותן אמון בראש ממשלתה, ביחס של כמעט אחד לאחד.
זה כמובן מוליד שאלת ביצה ותרנגולת. האם הציבור לא סומך על נתניהו כי אינו אוהד את ישראל, או אינו אוהד את ישראל כי אינו סומך על נתניהו – או שאולי שני הדברים, אי-אהדה לישראל ואי-אמון בנתניהו, נובעים בכלל מדבר שלישי שאיננו בסקר. משהו כמו "המדיניות של ישראל". או אולי: "אנטישמיות". או אולי: "אי-הבנה שלנו ושלו".
כך או כך, הנתונים הסטטיסטיים מציגים תמונה חד-משמעית: המִתאם בין שיעור העמדות השליליות כלפי ישראל לבין חוסר האמון בנתניהו גבוה מאוד (למתעניינים: r = 0.90). המשמעות היא שתדמיתה של ישראל לבדה מסבירה כ-80% מהשונות בדירוג האמון בנתניהו. זה אומר, אם אתם מנסים להבין את הגרף, שכל עלייה של אחוז בעמדות השליליות כלפי המדינה מתורגמת, בדיוק כמעט כירורגי, לעלייה של אחוז בחוסר האמון בנתניהו.
כמובן, כפי שכבר אמרנו, יש כאן אלמנט של תלות מושגית; עבור אזרח איטלקי, פולני או אינדונזי, נתניהו הוא הפנים של ישראל. לכן היחס אליו ולמדינה שזור באופן טבעי. אלה לא מדדים עצמאיים. וכמובן, אין בידינו הסקר המלא. כך שאנחנו לא יכולים למדוד אם מדובר בזיקה פרטנית של בני אדם. הנתונים משקפים את הלך הרוח במדינות שונות, אך לא מוכיחים שכל אדם שיש לו דעה שלילית על ישראל מחזיק בהכרח באותה עמדה כלפי נתניהו.
ויש גם כמה מדינות שבהן דעת הקהל חורגת מקו המגמה הסטטיסטי. כלומר, מדינות שבהן הציבור מצליח להבחין בין המדינה לבין העומד בראשה. במרחב המערב-אירופי וגם בחלק ממדינות אמריקה הלטינית, נתניהו מקבל דירוג גרוע הרבה יותר מזה שתדמיתה הכללית של ישראל הייתה מנבאת.
הציבור במדינות אלו נוטה לשפוט את ראש הממשלה לחומרה יותר מאשר את ישראל כמדינה. דוגמה מובילה: איטליה, שבה יש פער שלילי של 11 נקודות מעל התחזית לרעת נתניהו. בצרפת הפער הוא 9 נקודות. ויש פער גם ביוון, ברזיל, גרמניה. במדינות אלו מתקיימת הבחנה יחסית ברורה: גם מי שאינו עוין את ישראל (או לא אוהד אותה – כי "עוין" זו מילה קשה), נוטה להביע חוסר אמון בנתניהו.
ויש מדינות שהמצב בהן הפוך. נתניהו מועדף על פני המדינה שהוא ראש ממשלתה. זו תופעה בולטת במדינות שבחלקן רוב מוסלמי באסיה ובאפריקה. בפיליפינים יש פער גדול. בעוד ש-64% מהפיליפינים מחזיקים בדעה שלילית כלפי ישראל, רק 40% מהם מביעים חוסר אמון בנתניהו. דפוס דומה, אם כי מתון יותר, אפשר לזהות גם בבנגלדש, קניה ופקיסטן (אבל צריך לשים לב: פקיסטן היא מדינה של-95% מאזרחיה עמדה שלילית על ישראל. ל-88% אין אמון בנתניהו. אז כן, יש פער לטובתו, אבל לא בטוח שיש בו נחמה גדולה).
השורה התחתונה נראית די ברורה: בעיני רוב העולם, תדמיתה של ישראל ותדמיתו של נתניהו הן דברים בלתי נפרדים. לפחות תיאורטית, זה מאפשר ניסוי בשיקום מהיר של תדמית. את ישראל אי אפשר להחליף כדי לשפר את התדמית של נתניהו, אבל את נתניהו אפשר להחליף כדי לשפר את התדמית של ישראל.
האם זה בהכרח יצליח? לא בטוח. יכול להיות שאם מחר ייבחר לראשות הממשלה איזה נפתלי בנט, או אביגדור ליברמן, או גדי איזנקוט, יתברר במהרה שהוא זוכה לציון זהה לנתניהו וזהה לישראל, וששום דבר לא קרה. אבל אולי יתברר דבר אחר: שראש ממשלה חדש זוכה לאמון יותר גבוה, ובהתאם, מושך את האהדה לישראל כלפי מעלה. כאמור – זה ניסוי אפשרי. אם כדאי לערוך אותו, הבוחרים יחליטו.
המינוי והמבקר
יש סיבות טובות להניח שעורך הדין מיכאל ראבילו הוא מועמד מצוין לתפקיד מבקר המדינה. הוא רהוט, חכם, נקי כפיים, רציני, ענייני. או כך לפחות אומרים כל מי שמכירים אותו ושמוכנים לדבר עליו (אני לא מכיר אותו. למיטב זיכרוני, נתקלתי בו פעם אחת בטקס צה"לי בנסיבות משפחתיות, וזה הכל).
ייתכן מאוד שאם יכהן כמבקר, הוא יהיה מבקר לתפארת. ייתכן מאוד שאם יכהן כמבקר, תומכיו האמיתיים והכפויים יגלו שאינו מבקר לרוחם כלל ועיקר – משום שהתכוונו למבקר כנוע וקיבלו מבקר נחוש. כל זה לא רלוונטי. ראבילו לא היה צריך להיבחר, משום שהוא עורך הדין של ראש הממשלה. הוא לא היה צריך להציג מועמדות, משום שהוא עורך הדין של ראש הממשלה. חבל שהציג.
מצד שני, הקושי עם ראבילו אינו קושי חדש. זה קושי מהותי עם הליך המינוי של מבקר מדינה והאופן שבו הוא מתנהל: מבקר המדינה נבחר על ידי הכנסת. כלומר, הוא צריך להיות מישהו שיש רוב בכנסת שתומך במינויו – ובדרך כלל מדובר ברוב שנמצא בשלטון. ובמילים אחרות: כל מבקר מדינה נבחר על ידי נציגים המקורבים לשלטון שאותו הוא אמור לבקר. וזו בעיה.
מוצא מסוים מהבעיה הזאת נקבע על ידי המחוקק: הצבעת הכנסת במקרה הזה חשאית. למה? כדי לאפשר לנציגי השלטון בעלי המצפון, הסבורים שהשלטון בוחר מבקר שאינו ראוי להיות מבקר, להצביע למישהו אחר. זו לפחות התיאוריה. במציאות – חברי כנסת הם חברי כנסת. רק מעטים מהם זכאים להתהדר בתואר "בעלי מצפון".
נוסיף קומה: המינוי לשבע שנים הוא פלסטר נוסף נגד המצב של מבוקר הממנה את מבקרו. לכאורה, השלטון הממנה (לטובתו) לא בהכרח יהיה בשלטון שהמבקר אכן מבקר בפועל. אלא שהפלסטר הזה רופף מקודמו, ואולי הוא לא פלסטר – אלא מכה על חבורה. כי מה אומר לעצמו השלטון: אמנה מבקר שנוח לי – ואם אוחלף, מה טוב. הוא יהיה לא נוח ליריב שיחליף אותי. כלומר, לא רק שלשלטון כדאי למנות מבקר שאוהד אותו, כדאי לו למנות מבקר שאוהד אותו ועוין ליריבו. מה שמחזק את המוטיבציה לבחור מבקר שאינו מתאים לתפקיד.
נחזור לראבילו. הוא היה קרוב להפסיד. או אז נשלפו המצלמות. חברי הכנסת של הליכוד איבדו את מעט העצמאות שיש להם. עכשיו אפשר להתווכח על הפרטים: האם זו הייתה "הוראה", ושל מי הייתה אם הייתה "הוראה", והאם זו הוראה שחורגת מהחוק. או שמא אם חבר הכנסת החליט לתעד את עצמו – מותר לו, ומה ידע נתניהו, ואם ידע, וכן הלאה, שלל התחכמויות משפטיות, שראבילו היה מיטיב מן הסתם לנסח (ואולי גם השופט אלרון).
התחכמויות, כי המהות ברורה: החלטת חברי הכנסת של הליכוד לשלוף מצלמות נעשתה בהקשר פוליטי מסוים, במפלגה מסוימת, שיש בה אווירה מסוימת, שיש לה מנהיג מסוים. גם אם האח הגדול לא ביקש, המשתתפים כנראה מבינים שמוטב להם להפעיל את המצלמה, כי האח הגדול רואה את מי שהפעיל ורואה גם את מי שלא הפעיל. פגיעתו של האח הגדול רעה, ומוטב להתבזות ולא להסתכן.
עכשיו לבית המשפט. יש כמה עתירות נגד המינוי, ואין ספק שאלה עתירות שתושמע בהן טענה משמעותית (בין שיתקבלו ובין שלא). ננסה להעריך מה עומד לקרות: בית המשפט יציע הצבעה מחודשת. חשאית. ננסה להעריך מה עומד לקרות בהמשך לזה: ראבילו ינצח גם בהצבעה החשאית, החוזרת. למה? כי גם על חברי הכנסת שהצביעו נגדו יפעל מכניזם פסיכולוגי שמוביל לציפוף שורות. בימים הקרובים הם יושמו ללעג ולקלס. הלעג יחייב אותם להוכיח, קודם כל לעצמם, שלא המצלמה גרמה להם להצביע כך או אחרת. הם יספרו לעצמם סיפור חדש, מעודכן, משודרג, על מה שעשו. יחברו נרטיב שהופך אותם מנבלים עלובים לצדיקים נרדפים.
ראבילו היה יכול להודיע שהוא מוותר על הכבוד ועל המינוי. שכך לא רצה לקבל אותו. אגב – אפשר להניח שאכן כך לא רצה לקבל אותו. ומצד שני, הוא רצה אותו מספיק כדי להתעלם מהקושי המהותי שיש במינוי של פרקליט ראש הממשלה למבקר המדינה. אז קשה להניח שיוותר. איפה זה משאיר אותו? ראבילו מומחה במתן עצות ללקוחותיו, ואפשר לחשוב מה היה ממליץ ללקוח במצבו. אולי להודיע לבית המשפט, כאשר תבוא העתירה, שהוא תומך בתביעה לקיים הצבעה חוזרת. כאמור, ממילא כנראה ינצח.
התרעות פיקוד העורף