בשיח הציבורי בישראל הולכת ומתחזקת בשנים האחרונות הטענה כי "טורקיה היא איראן החדשה". אמירה זו אמנם בעייתית, שכן היא עלולה להמעיט בחומרת האיום האיראני שעדיין קיים, ומתעלמת מכך שטורקיה היא חברה בנאט"ו ומקיימת קשרים עם המערב ועם ישראל גם בתקופות משבר. עם זאת, עצם הופעתה של האמירה הזו מלמדת על עומק החשש המתפתח בישראל מפני כיוונה האסטרטגי של אנקרה. החשש הישראלי אינו נובע מגורם אחד אלא מצטבר ממספר זירות שבהן מתרחב החיכוך בין המדינות.
הזירה הראשונה: עזה וחמאס
ברצועת עזה מתגלה הפער העמוק ביותר בין תפיסות העולם של ירושלים ואנקרה. עבור ישראל, פירוק כוחו השלטוני והצבאי של חמאס הוא יעד אסטרטגי מרכזי. לעומת זאת, מבחינת טורקיה, הישארות חמאס כשחקן משמעותי ב"יום שאחרי" היא אינטרס מוצהר. ארדואן שב והצהיר לאורך השנים כי חמאס הוא "ארגון התנגדות" ולא ארגון טרור, וטורקיה ממשיכה להיות אחת התומכות המרכזיות של הארגון לצד קטאר. זו גם הסיבה להתנגדות הישראלית למעורבות טורקית משמעותית במנגנוני הפיקוח והביטחון העתידיים ברצועת עזה. בירושלים חוששים כי נוכחות טורקית בכוח בינלאומי או במנגנוני השיקום תהפוך בפועל למנוף השפעה על עתיד הרצועה ועל מעמדו של חמאס. מנגד, אנקרה מגבירה את מעורבותה ההומניטרית והמדינית בעזה, פועלת באמצעות ארגוני סיוע, מקיימת קשרים גלויים עם הנהגת חמאס ומבקשת למצב את עצמה כאחת הערבויות המרכזיות להסדר העתידי.
הזירה השנייה: סוריה
החיכוך האסטרטגי המשמעותי ביותר מתפתח כיום בסוריה. לאחר נפילת משטר אסד, גדלה השפעתה של טורקיה על המערכת הפוליטית והביטחונית במדינה. החשש הישראלי המרכזי הוא מהקמת בסיסים צבאיים טורקיים במרכז ובדרום סוריה ומהאפשרות שאנקרה תנסה להגביל את חופש הפעולה האווירי של ישראל. במקביל, ישראל חוששת כי פרויקטים אזוריים של תשתיות, אנרגיה ומסחר שתקדם טורקיה דרך סוריה יעקפו את ישראל ויחלישו יוזמות אסטרטגיות דוגמת מסדרון הודו–המזרח התיכון–אירופה (IMEC). למרות זאת, דווקא הזירה הסורית ממחישה כי שני הצדדים עדיין מעוניינים להימנע מעימות ישיר. מנגנון התיאום הביטחוני ("הקו החם") שהוקם בעידוד אמריקאי בין ירושלים לאנקרה נועד בדיוק למטרה זו.
הזירה השלישית: לבנון וחיזבאללה
הצהרתו של ארדואן כי "ביטחונה של טורקיה מתחיל בחאלב, בדמשק ובביירות" מבטאת תפיסה חדשה שלפיה אנקרה רואה עצמה אחראית גם למתרחש בלבנון. כאן ארדואן מבקש להכנס בנעליה של איראן הנחלשת. המשמעות היא שכל הסלמה עתידית בין ישראל לחיזבאללה עלולה להפוך גם לנקודת חיכוך מול טורקיה, המבקשת לבסס לעצמה מעמד של שחקנית אזורית מרכזית בזירה הלבנונית.
הזירה הרביעית: הכורדים ואיראן
היחלשות איראן יוצרת עבור טורקיה הזדמנויות אך גם איומים. אנקרה נהנית מהיחלשות כוחו של המשטר האיראני, אך חוששת מקריסתו המוחלטת. הסיבה המרכזית היא האפשרות שהכאוס באיראן יוביל להקמת ישות כורדית עצמאית, שתעודד מגמות בדלניות בקרב הכורדים בטורקיה. מבחינת ישראל, היחלשות איראן מקטינה את הלחץ האסטרטגי שהופעל עליה במשך שנים באמצעות שלוחותיה באזור כשהציר השיעי שלט כאן. מכאן נוצר פער אינטרסים מהותי: ישראל עשויה לראות בהתפוררות ההשפעה האיראנית הזדמנות, בעוד שטורקיה חוששת מחלק מהשלכותיה.
הזירה החמישית: קפריסין, יוון והמזרח התיכון הימי
אחד ממוקדי החיכוך הרגישים ביותר הוא מזרח הים התיכון. טורקיה מקדמת את תפיסת "המולדת הכחולה", המבקשת להרחיב את השפעתה הימית בים האגאי ובמזרח הים התיכון. תפיסה זו מתנגשת ישירות באינטרסים של יוון וקפריסין, ובאופן עקיף גם באינטרסים של ישראל. הידוק הברית האסטרטגית בין ישראל, יוון וקפריסין נתפס באנקרה כאיום גיאופוליטי. פריסת מערכות הגנה ישראליות בקפריסין, שיתופי פעולה בתחום האנרגיה והגז, ופורומי התיאום האזוריים, כולם נתפסים בטורקיה כחלק ממערך שנועד לצמצם את השפעתה. גם סוגיית המשטים לעזה, שהחלה במשבר המרמרה ב-2010, ממשיכה להיות מקור למתיחות בין המדינות.
הזירה השישית: המלחמה הכלכלית והמדינית
לצד העימותים האזוריים מתנהלת גם מלחמת התשה כלכלית ודיפלומטית. חרם הסחר שהטילה טורקיה על ישראל עדיין מהווה גורם משמעותי ביחסים. במקביל מובילה אנקרה קמפיינים בינלאומיים נגד ישראל, היא הצטרפה להליכים משפטיים בינלאומיים נגדה, ומקדמת שיח חריף של דה-לגיטימציה לישראל. ההתבטאויות של ארדואן בשנים האחרונות חצו פעמים רבות את גבולות הביקורת המדינית והפכו להתקפה על עצם הלגיטימיות של מדינת ישראל.
הזירה השביעית: ההתעצמות הצבאית הטורקית
במקביל לכל אלו, טורקיה עוברת תהליך מואץ של התעצמות צבאית. אנקרה משקיעה ברכש מטוסי קרב חדשים, בפיתוח מערכת "כיפת פלדה" להגנה אווירית, בהרחבת תשתיות המיגון הלאומיות ובפיתוח טילים בליסטיים ארוכי טווח. הלקחים שהפיקה מהעימותים האחרונים במזרח התיכון, ובמיוחד מהיכולות שהפגינה ישראל במערכותיה מול איראן ושלוחותיה, מאיצים עוד יותר את מגמת ההתחמשות שלה.
הזירה השמינית: ארצות הברית והמאבק על הסדר האזורי
למרות כל מוקדי החיכוך, קיימים גם גורמים מרסנים. הגורם החשוב ביותר הוא ארצות הברית. וושינגטון ממשיכה לראות הן בישראל והן בטורקיה שותפות אסטרטגיות חשובות. לכן הממשל האמריקאי פועל באופן עקבי למניעת הידרדרות לעימות ישיר. גם הנשיא דונלד טראמפ הבהיר מספר פעמים את הערכתו לארדואן ואת רצונו לשמר ערוצי הידברות בין ירושלים לאנקרה. מעורבות אמריקאית, לצד אינטרסים משותפים בזירות מסוימות כמו הבלמת השפעה איראנית בקווקז ובחלקים מסוריה, עשויה להמשיך ולשמש מנגנון בלימה חשוב.
לסיכום, טורקיה וישראל נכנסות ליריבות אסטרטגית, לא מלחמה בלתי נמנעת
המתיחות בין ישראל לטורקיה מצויה כיום ברמתה הגבוהה ביותר מזה עשרות שנים. עם זאת, בניגוד למודל האיראני, מדובר ביריבות בין שתי מדינות חזקות, המקיימות קשרים עם המערב ומודעות למחיר הכבד של עימות ישיר. לכן התרחיש הסביר ביותר בשנים הקרובות אינו מלחמה בין ישראל לטורקיה, אלא "מלחמה קרה אזורית" – מאבק על השפעה, בריתות, אנרגיה, נתיבי סחר והנהגת המזרח התיכון. המאבק הזה יתנהל מעזה, דרך סוריה ולבנון, ועד קפריסין, יוון, הקווקז והים התיכון כולו. במילים אחרות, אם העשור הקודם עמד בסימן העימות בין ישראל לאיראן, ייתכן שהעשור הבא יעמוד בסימן התחרות האסטרטגית בין ירושלים לאנקרה על עיצוב פניו של המזרח התיכון החדש.
התרעות פיקוד העורף