זהו תאור חלקי ומסולף של המציאות, וכיוון שכה רבים נופלים בפח הזה, אבקש להסביר באופן מנומק. זה מתחיל בדבר שאמור להיות נהיר ופשוט: התנגדות למדיניות של הליכוד.
אני זוכר את בחירות 1984, אז עוזיאל, כמנהגו, תמך בליכוד. ישראל הייתה על סף התמוטטות כלכלית עם אינפלציה של כ־400 אחוזים בשנה. במקביל, הליכוד גרר את ישראל עמוק לתוך הבוץ הלבנוני עד ביירות, במלחמה שהרחיקה הרבה מעבר למה שנמכר לציבור בתחילתה. כסטודנט הקשבתי למשה ארנס לועג בתשדיר בחירות לרעיון שאפשר לצאת מפאתי ביירות. הליכוד גם לא האמין שאפשר לעצור את האינפלציה.
ואז קמה ממשלת האחדות, ועשתה שני דברים מאוד חשובים. היא התחילה את היציאה מרוב שטחי לבנון והסתפקה ברצועת הביטחון — מה שחסך אינספור חיי חיילים; הליכוד התנגד וכמעט סיכל, ובגלל דוד לוי זה עבר. במקביל באה תוכנית הייצוב הכלכלית להצלת ישראל מהתרסקות מוחלטת; הליכוד התנגד וכמעט סיכל, ובגלל יצחק מודעי זה עבר. האינפלציה רוסנה, המשק חזר לנשום, והריבית ירדה בהדרגה למדדים נורמליים.
על כנפי כשרונו הפוליטי גם קידם לאורך השנים את הכניעה המתמשכת לחרדים — מגזר עם שיעורי ילודה עצומים, השתתפות נמוכה בעבודה ובצבא, מערכת חינוך שאינה מלמדת ליבה, ותלות בלתי אפשרית במימון שאר הציבור ברמה של עשרות מילארדים לשנה – סכנה ברורה לקיומה של ישראל כמדינה נורמלית. ויש גם את ה"רפורמה" – נתניהו דוחף את הרעיון שמערכת המשפט ושומרי הסף הם אויבי העם, ומנסה להפוך את ישראל למדינה שבה יש בחירות, אבל אין זכויות אזרח ואין בלמים על השלטון.
במשך השנים הצטברה גם תחושת גועל עמוקה מההתנהלות האישית שלו ושל סביבתו. ההתפרצויות, הפרשיות, העדויות הבלתי נגמרות של עובדים במעון ראש הממשלה, האובססיה סביב רעייתו — כל אלה התחילו כבר בקדנציה הראשונה שלו בשנות התשעים. עוד אז נוצר הרושם של שלטון שמתרכז יותר ויותר בצרכים האישיים, בכבוד, בנאמנות, ובטיפוח חצר מלכותית מושחתת וממורמרת.
ואוי לאותה בושה – האדם שאמר שיש להגביל ראש ממשלה לשתי כהונות – נאחז בכסאו כאחוז דיבוק ממש. בשלב מסוים הכול התחיל להיראות כמו אובססיה פתולוגית לשלטון, כאילו שאינו מסוגל נפשית לדמיין את עצמו מחוץ לכיסא, וייעשה הכול — ממש הכול — כדי להישאר בשלטון.
בינתיים, ישראלים רואים את סאגות המלונות, השיירות, הפמליות, הוויקנדים המקומבנים בחו"ל, הנסיעות המנופחות עם רעייתו לבקר את הבן המשתמט על חשבון הציבור, אורח החיים המלכותי בזמן שעם ישראל נאנק תחת קטסטרופה כלכלית וביטחונית. הם רואים את התחושה שהכול מגיע לו. שאין גבולות. שאין בושה. וזה מבעית.
ככלי שימושי להמחשה מגיעה האפיזודה המבישה של בחירת מבקר המדינה בשבוע שעבר. מבקר המדינה אמור להיות אחד משומרי הסף המרכזיים של הדמוקרטיה הישראלית — האדם שאמור לבדוק את הממשלה, לחקור מחדלים, ולבחון גם את אחריות הדרג המדיני לאסונות כמו 7 באוקטובר. ומה עשה נתניהו? קימבן לתפקיד את עורך דינו האישי, מיכאל רבילו. האיש יימצא בניגוד עניינים בכל בקרה על משרד רוה"מ – עיקר עיסוקו. וזו בדיוק הסיבה שמועמדותו הוגשה – ע"ע ביבי-בלוף.
שלא יספרו שכל הפוליטיקאים מושחתים ושקרנים. נער הייתי וגם זקנתי, בעולם שלם את הפוליטיקה כיסיתי, ואני קובע שביבי שלנו מתחרה על מדליית הזהב בגרימת נזק למדינתו.
טוענים שהאופוזיציה נטולת אחידות זולת התעקשות ש"רק לא ביבי". זה פשוט לא נכון. המאחד האמיתי הוא: "לא כל הקטסטרופה הזאת". ביבי הוא המוביל הרהוט והמוכשר של הקטסטרופה.
כמה ימים לפני בחירות 2022 כתבתי בטור בזו הלשון: "אם נתניהו ינצח ב־1 בנובמבר בקואליציה עם מפלגות ימין קיצוני לאומניות וחרדיות, התוכנית העיקרית היא להעביר 'פסקת התגברות' כדי לאפשר לכנסת לבטל החלטות של בתי המשפט. זה נדבך מרכזי בהפיכת ישראל לגרסה יהודית של טורקיה או הונגריה. צפו להתנגדות עזה וזעם משתולל בקרב החצי הדמוקרטי כאן. בלי שום הגזמה, פרדיגמת נתניהו מסתכנת במלחמת אזרחים." ביום שאחרי הבחירות, אמרתי בכאן 11 ש"כל הסיפור הזה הולך להתפוצץ לכולנו בפנים כאן". לא פספסתי בהרבה.
התרעות פיקוד העורף