הרי אם הבעיה המרכזית בפוליטיקה שלנו היא אובדן היושרה, מדוע דווקא פוליטיקאי שנתפס כהגון, ממלכתי וזהיר זוכה לביקורת כה חריפה? אם הציבור באמת כמה למנהיגים שמעדיפים את האינטרס הלאומי על פני האישי, מדוע גנץ מוצג פעם אחר פעם כמי ש"חסר את האכזריות הדרושה"?
האמת היא שחלקים גדולים במערכת הפוליטית ובתקשורת התרגלו לפוליטיקה של תככים. הם אולי מגנים אותה, אבל במקביל מעריצים את יעילותה. הם בזים למניפולציות, אך מצפים מהפוליטיקאים שלהם להיות מניפולטיביים מספיק כדי לנצח.
בישראל של השנים האחרונות, פוליטיקאי נמדד פחות לפי ערכיו ויותר לפי יכולתו "לעבוד" על יריביו. התחכום הפוליטי הפך לערך עליון כמעט. מי שמרמה בהצלחה נחשב "קוסם פוליטי". מי שעומד במילתו נתפס לעיתים כחלש. וזו אולי הטרגדיה האמיתית של הפוליטיקה הישראלית: הציבור מתלונן על תרבות פוליטית כוחנית וצינית, אך מתקשה להעריך מנהיג שאינו משחק בדיוק לפי אותם כללים.
ייתכן שגנץ איננו הפוליטיקאי המתוחכם ביותר בזירה. ייתכן שאינו תקיף מספיק במאבקי הישרדות. אבל אם יושרה, איפוק ושיקול ממלכתי הופכים בישראל לחולשה פוליטית – אולי הבעיה איננה רק במנהיגים. אולי היא גם בציפיות הציבור מהם.
התרעות פיקוד העורף