נקודת המפנה המרכזית טמונה בהשוואה למבצע הקודם, "עם כלביא". הישגי "עם כלביא" הביאו למשא ומתן בין ארצות הברית לאיראן. גם אם המשא ומתן שהתקיים לאחר מבצע "עם כלביא" לא הבשיל לכדי הסכמות על עצירת תוכניות הגרעין, פרויקט הטילים והסיוע האיראני לארגוני הפרוקסי, היה ראוי להימנע מהסלמה צבאית אגרסיבית בפתיחת מבצע "שאגת הארי". זאת, מתוך התחשבות באפשרות שאיראן תחסום את מצר הורמוז בתגובה, ומבצע "שאגת הארי" לא יקדם את הפתרון, אלא יעמיק את הבעיה אף יותר וימנע הגעה להסכם סביר שנותן תשובות גם למטרותיה של ישראל, כפי שמסתמן בהסכם שהולך להיחתם בין ארה"ב ואיראן. כניסה למבצע "שאגת הארי" גבתה מחיר אסטרטגי כבד. מצר הורמוז הפך לקלף מיקוח רב-עוצמה המופנה נגדנו. העובדה שהורמוז הפך למוקד לחץ מוכיחה כי לעיתים ההימנעות מפעולה היא האסטרטגיה הנכונה, שכן היא מונעת מהאויב הזדמנויות לנצל נקודות תורפה חדשות.
המטרה העיקרית שבשבילה יצאנו עם ארצות הברית למבצע "שאגת הארי" הייתה הכרעת המשטר האיראני, צעד שהיה מביא לשינוי מידי במזרח התיכון וסולל דרך חדשה לשלום אזורי. היות שישראל וארצות הברית לא לקחו כלל בחשבון את חסימת מצר הורמוז, מהלך שטרף את הקלפים והביא את טראמפ לחפש כל דרך לסיום המלחמה ולהגעה להסכם עם המשטר האיראני, שאותו ביקש מלכתחילה להכריע, דבר שהביא להכרה דה-פקטו של טראמפ במשטר הקיצוני באיראן, לצד הפסקת אש וויתור מוחלט על המטרה המרכזית של הכרעת המשטר.
המשמעות הקשה של החלטת טראמפ היא אובדן כל ההישגים שהיו לנו ולארצות הברית במבצע "עם כלביא" ובמבצע "שאגת הארי"; חזרנו לאחור, אל אותה נקודה שבה היינו לפני שני המבצעים נגד איראן ושילמנו מחרים כבדים. אמנם בעת הזו איראן חלשה יותר לאחר המכות הקשות שספגה, אך בעזרת הרוסים, הסינים וצפון קוריאה, הם יגיעו לאחר ההסכם עם ארצות הברית, תוך זמן לא ארוך, לעשרות אלפי רקטות וטילים בליסטיים ולמיליוני כטב"מים, וימשיכו לחזק את שלוחותיהם: חיזבאללה, המיליציות בעיראק והחות׳ים בתימן.
אך הדבר המאיים ביותר על ישראל ועל העולם כולו הוא שבזמן שטראמפ מנסה להגיע עמם להסכם, הם רצים קדימה בפיתוח פצצה גרעינית. ייתכן שאף כעת האיראנים מקדמים את התהליך מתחת לרדאר כדי להגיע לסף פצצה מהר ככל האפשר, שכן יש בידיהם את כל האמצעים לעשות זאת תוך תקופה קצרה. ברגע שיכריזו כי בידיהם יכולת גרעינית, המצב הביטחוני במזרח התיכון ישתנה לרעה.
טראמפ גם לא יכניס להסכמתו עם האיראנים את סוגיית הטילים הבליסטיים ואת הסיוע האיראני לשלוחיהם, הדבר שמעניין את טראמפ הוא פתיחת מצר הורמוז וקבלת 440 הק״ג של האורניום המועשר ל-60% לידיו. אני לא רואה בעיני רוחי שהאיראנים יסכימו לכך, אך גם אם כן, יוותרו בידי האיראנים 10 טון אורניום מועשר ל-3.5% ו-20%, שאותם הם יכולים להעשיר בקלות יחסית ל-60% ויותר, בתוך זמן קצר, בעזרת הצנטריפוגות שנותרו בידיהם, מתוך הנחה שהם לא יסכימו לפירוקן בכל הסכם שיחתם. בכל מצב, לאחר שטראמפ יעזוב את תפקידו, גם את המעט שעליו יסכימו בהסכם עם ארצות הברית, הם לא יכבדו.
מעבר לכישלון המדיני, הנזק המוחשי ביותר ניכר בחופש הפעולה המבצעי של צה"ל בלבנון. טרם "שאגת הארי", נהנה צה"ל מחופש פעולה יחסי, גם תחת מגבלות הפסקת האש. המציאות הזו אפשרה שמירה על ביטחון שוטף ומניעת התעצמות אויב. אולם, בעקבות מבצע "שאגת הארי" השתנו כללי המשחק. חיזבאללה, שחזר לתקוף בעוצמה מחודשת, מסרב בתוקף לשוב למשוואות העבר, ומוכן להפסקת אש רק בתנאי שישראל תחזור לגבולה. יתרה מכך, הלחץ הבינלאומי, ובראשו המדיניות של ממשל טראמפ, הגביל משמעותית את המרחב התמרון הישראלי, החלטות שהתקבלו בחדרי חדרים בוושינגטון, כתוצאה מהתלקחות האזורית לאחר "שאגת הארי", יצרו רצועת ביטחון מדינית שאותה לישראל קשה מאוד לפרוץ.
לסיכום, "שאגת הארי" מלמד אותנו לקח יסודי: לא כל פעולה צבאית מוצדקת, מתוחכמת ככל שתהיה, משרתת את האינטרס הלאומי לטווח הארוך. כוח צבאי הוא כלי עזר להשגת יעדים מדיניים, ולא מטרה בפני עצמו. כאשר הכוח משמש בצורה לא מחושבת, הוא עלול להוביל לשינוי משוואות אסטרטגיות לרעתנו, להקשיח את עמדות האויב ולצמצם את יכולתנו להגיב. על קובעי המדיניות בישראל להפנים כי חוכמה אסטרטגית דורשת לעיתים ריסון, וכי היכולת לזהות את תקרת הזכוכית של הפעולה הצבאית היא המפתח לשמירה על עוצמתנו וביטחוננו לאורך זמן.
התרעות פיקוד העורף