אבל כאן מתגלה הבעיה המרכזית: ישראל ריכזה חלק ניכר מהונה המדיני בסל אחד, וכיום היא מחזיקה במעט מנופי השפעה על הממשל האמריקאי. יחסיה עם חלקים נרחבים במפלגה הדמוקרטית הידרדרו לאורך השנים, והיא נמנעת מלהיכנס לעימותים פנימיים בתוך המחנה הרפובליקני, בין הזרם הנאו-שמרני והאוונגליסטי לבין תנועת MAGA הבדלנית. במקביל, המלחמה הממושכת החלישה את מעמדה של ישראל בחלקים מאירופה ובעולם המערבי.
מנקודת מבט של ניהול סיכונים, זוהי בעיה אסטרטגית. בעולם הפיננסי, משקיע אחראי אינו מרכז את כל נכסיו במניה אחת, גם אם מדובר במניה המבטיחה ביותר. מדינות אינן שונות בהרבה. הן נדרשות לבנות רשת של שותפויות, כך שמשבר בזירה אחת לא יהפוך למשבר כולל.
המשמעות איננה התרחקות מארצות הברית, אלא דווקא להפך. הברית עם וושינגטון היא הנכס האסטרטגי החשוב ביותר של ישראל, בעיקר בזכות הסיוע הביטחוני והגיבוי המדיני, ובראשו זכות הווטו האמריקאית במועצת הביטחון. במקביל, על ישראל לפעול לשיקום הקשרים עם הזרמים המתונים במפלגה הדמוקרטית, מתוך הבנה שהרפובליקנים לא יהיו תמיד בעמדת הכוח.
באותה מידה, יש מקום להמשיך ולפתח את רשת הבריתות האזורית שנבנתה בשנים האחרונות: עם יוון וקפריסין במזרח הים התיכון, עם אזרבייג'ן בצפון, עם איחוד האמירויות במפרץ, ועם מדינות בקרן אפריקה דוגמת אתיופיה וסומלילנד. רשת כזו אינה מחליפה את הברית עם ארצות הברית, אלא מחזקת את מעמדה של ישראל ומגדילה את מרחב התמרון שלה, גם מול ארצות הברית.
גם מושג העוצמה עצמו השתנה. קטאר היא דוגמה למדינה קטנה וחלשה יחסית מבחינה צבאית, שהצליחה לבנות לעצמה השפעה בינלאומית ניכרת באמצעות הון, תקשורת, השקעות וקשרים תרבותיים ואקדמיים. אפשר להתווכח על יעדיה, אך קשה להתעלם מהצלחתה בהפעלת כוח רך.
ישראל אינה יכולה להסתפק בעליונות צבאית ובהישגיה הכלכליים. אם היא מבקשת לבסס את מעמדה כמעצמה אזורית, עליה להשקיע גם בכוח השפעה מדיני, תרבותי וטכנולוגי, ולבנות רשת רחבה של שותפויות. הברית עם ארצות הברית תישאר אבן היסוד של הביטחון הלאומי, אך דווקא כדי לשמור עליה לאורך זמן, ישראל חייבת להימנע מתלות בלעדית בה ולפעול לפי עיקרון בסיסי אחד: גם במדיניות חוץ, פיזור סיכונים הוא המפתח לחוסן אסטרטגי.
התרעות פיקוד העורף