השלום הופך ליציב יותר כשלאנשים ולאומות יש משהו מוחשי להפסיד מסכסוך, ומשהו משמעותי להרוויח משיתוף פעולה. שילוב אזורי כזה יציע אלטרנטיבה אמיתית לפוליטיקה של סכסוך תמידי: נמל חיפה יוכל להפוך לשער מסחרי מרכזי המקשר בין אסיה לאירופה, עזה תחובר מחדש לרשתות סחר, ביירות תשוקם כמרכז כלכלי, וירדן תהפוך למקשרת ההכרחית בין חצי האי ערב לים התיכון. תמריצים כלכליים חזקים כאלה הם הדרך האפקטיבית ביותר להחליש את האינטרסים של הגורמים הקיצוניים באזור.
נשמע דמיוני? ממש לא. פרויקט IMEC אינו חזון רחוק, אלא מהלך שלכל השחקנים המרכזיים באזור ובעולם יש אינטרס להוציאו לפועל. האיומים על נתיבי השיט במצר הורמוז ובבאב אל-מנדב המחישו עד כמה הסחר הגלובלי פגיע, מה שהגביר דרמטית את הרצון של מדינות המפרץ למצוא חלופות יבשתיות בטוחות.
כדי שהחזון הזה יקרום עור וגידים, מנהיגי G7 חייבים לעבור מהצהרות למעשים. אנשי עסקים ומשקיעים בינלאומיים לא יסכימו להשקיע מיליארדי דולרים בתשתיות אזוריות כל עוד קיימת סכנה שהכל יעלה באש במלחמה הבאה. לכן, תוכניות השיקום העתידיות עבור הפלסטינים, לבנון וסוריה לא צריכות להתבצע כפרויקטים לאומיים מבודדים המסתמכים על תרומות, אלא במסגרת רשת כלל-אזורית של כלכלה ותשתיות. במקביל, יש לרתום באופן פעיל מוסדות פיננסיים ומשקיעים פרטיים, ולהתחיל כבר עכשיו בפרויקטים פשוטים ומהירים של שותפויות מים, אנרגיה וחשמל.
ברור שכלכלה לבדה אינה תחליף להסכמים פוליטיים. עם זאת, היא יכולה ליצור תנאים שיאפשרו לפשרות פוליטיות להצליח.
התרעות פיקוד העורף