שתי מסיבות עיתונאים, נושא ליבה אחד – הסכם הגרעין המתגבש בין ארצות הברית לאיראן – ופער תהומי אחד שחשף את כל הסיפור הפוליטי הישראלי של התקופה האחרונה.
הדיסוננס היה זועק. בנט מדבר על טהרן, והתקשורת שואלת על הסקרים. בנט מנסה להפגין חשיבות עצמית של מנהיג בעיצומו של משבר עולמי, והעיתונאים מתייחסים אליו כאל פוליטיקאי שנלחם על חייו בתוך גוש שבו הוא הופך ללא רלוונטי.
נראה כי בנט עצמו מודע לכך שהחול בשעונו שלו הולך ואוזל. הפריבילגיה הזו – לכנס מסיבת עיתונאים דרמטית, לעמוד מאחורי פודיום ולדבר בסמכותיות על גורל האומה – עומדת להסתיים. הוא מבין שבקרוב מאוד, הגוש שרצה להנהיג ימצא לעצמו ככל הנראה פנים חדשות, של מנהיג חדש לגוש שמטפס בסקרים ונושף בעורפו.
בעוד נתניהו ממשיך לנהל את הדיון לשאלות של קיום וביטחון, בנט נותר להילחם על דקות שידור שבהן הוא נאלץ להסביר למה הוא עדיין רלוונטי. מסיבת העיתונאים הזו לא הייתה על איראן - היא הייתה הלוויה פוליטית למעמדו של בנט כדמות ביטחונית ומדינית מובילה, והוכחה שגם כשהוא מנסה לדבר על הפצצה האיראנית, העיתונאים רואים רק את הפצצה הפוליטית שמתקתקת אצלו בבית.
התרעות פיקוד העורף