לרגע נדמה שבחודשים האחרונים חיינו בגן עדן. כאילו תושבי ישראל לא בילו לילות במקלטים, בחניונים ובמרחבים מוגנים. כאילו אלפי אזרחים לא הפכו בן-לילה לפליטי מלחמה בארצם ונאלצו לרדוף אחרי הרשויות כדי לקבל סיוע בסיסי.
כאילו ילדים ישראלים לא ימשיכו עוד שנים להתעורר בלילות, מזיעים ומבוהלים, לקול פיצוצים שרק הם שומעים. כאילו הכלכלה הישראלית לא ספגה מכה קשה, העסקים לא קרסו והתיירות לא נעצרה. כאילו ישראלים ברחבי העולם לא הסתירו סממנים ישראליים מחשש לתגובות עוינות.
נכון גם שמדיניות הממשלה תרמה לבידודה של ישראל בזירה הבינלאומית והצליחה להרחיק מאיתנו חלקים נרחבים מהציבור האמריקאי שהיה במשך שנים מקור התמיכה החשוב ביותר שלנו.
אבל בתוך כל רעשי הרקע כדאי לזכור עובדה פשוטה: מלחמה איננה תוכנית טלוויזיה. מלחמה גובה חיים, שוברת משפחות, הורסת כלכלה ומותירה צלקות לדורות. ושוב מתברר שהסכם רע עדיף על פני מלחמה טובה - במיוחד כשמדובר במלחמה שאין בה שום דבר טוב.
אם ההסכם הזה יחזיק מעמד, תושבי הגליל יחזרו לנשום. התיירות תשוב לפרוח. עסקים ייפתחו מחדש. משפחות יחזרו לתכנן את המחר במקום לחשב את המרחק למרחב המוגן הקרוב. היציאה מהבית לא תיתן תחושה של משחק ברולטה רוסית.
האם ניתן היה להשיג הסכם טוב יותר? נראה שלו כיהנה כאן ממשלה אחרת, באווירה בינלאומית אחרת ובתנאים מדיניים אחרים, התשובה היא כן. אבל מדינאות איננה אמנות השגת המושלם. היא אמנות הבחירה בין חלופות שאינן מושלמות.
בימי חתימת הסכם השלום עם מצרים, המתנגדים טענו שמצרים רק רוצה להרוויח זמן כדי להתחמש ולהשמיד. טרמינולוגיה דומה נשמעת גם היום. ומאז חלפו כמעט 50 שנה, וההסכם הרע עם מצרים מחזיק מעמד. בסופו של דבר, הבחירה היא בין הבלתי רצוי ובין הבלתי נסבל. ואני, כמו רוב אזרחי ישראל, מעדיף את החיים.
התרעות פיקוד העורף