ראיתי לאחרונה מול בית הנשיא בירושלים, על מרפסת הבית שמעבר לרחוב, שלט ענק. על בד לבן נכתב באותיות צבועות ביד All we are saying is give peace a chance. כתובת ענקית, בולטת, מנקרת עיניים. המילים הן של שיר פוליטי ישן, שביקש מהעולם החופשי להמר הימור: "כל מה שאנחנו אומרים הוא תנו הזדמנות לשלום". לא מוזכר בשלט שאנחנו כבר נתנו צ'אנס. ביקשתם - נתנו. זה נגמר באסון דמים נורא ובבני אדם הצורחים להצלה, ואיננה.
'בואו', אמר השיר, חבר'ה, נו די, מספיק להילחם, תנו סיכוי לשלום. זה נשמע נחמד, אבל זה נגמר באסון דמים, בכיבוש אלים, באינספור אנשים שטבעו בים כשניסו לברוח מהארץ שהקומוניסטים של צפון וייטנאם הפכו אותה לדיקטטורה. זה נגמר במחנות לחינוך מחדש, בהוצאות להורג, באנשים שנתלו על מסוקים ונפלו מגבהים אל מותם כשהם מנסים לברוח עם הצבא האמריקאי הנסוג. אלה תמונות כואבות שאני לא רוצה לראות שוב, ובוודאי לא לראות אותן במדינת ישראל.
הכתובת הזאת מול בית הנשיא מכוונת כמובן לא רק לנשיא עצמו. מי שמתח אותה שם יודע שלמשכן נשיאי ישראל מגיעים כל ראשי המדינות, השגרירים, ראשי המפלגות, האנשים הבולטים והמשפיעים. מי שפרס את השלט רצה להביע את דעתו הלא מובלעת והלא מרומזת, שישראל צריכה לחתור לשלום - שזה שם קוד ללוותר, להתקפל, לתת אפשרות לכוחות האלימים בסביבה להגשים את שאיפותיהם. מי שמבקש להמר, רק לתת צ'אנס, לא זוכר כנראה שכאשר פעלו על פי הנוסחה הזאת זה לא נגמר בשלום.
אנו נוהגים לומר שהאיראנים לא יקיימו את תנאי ההסכם, אבל אפשר גם לומר שארצות הברית לא תקיים את תנאי ההסכם, שטראמפ לא יקיים את ההסכם. כי המטרה היא לא הסכם, אלא ביטול סופי של הסכנה מאיראן.
את זה אנחנו צריכים לראות קורה בשנים הקרובות. הדבר הבעייתי הוא שבפוליטיקה הישראלית יש תופעה: פוליטיקאים שרואים את ההסכם שואלים את עצמם קודם "ומה יצא לי מזה נגד ביבי?". אלה אנשים בעלי תאווה לכוח, יש להם מפלגות שהם הקימו לעצמם, וכל אחד מהם רוצה להיות ראש הממשלה.
מאז, ארצות הברית הפקירה גם את אפגניסטן ואת הלוחמים שם נגד משטר האימים של הטליבאן. בעצם, גם אנחנו הפקרנו - את לוחמי צד"ל. והפקרנו את מתיישבי רצועת עזה. גם אנחנו נתנו צ'אנס. גם ההימורים והצ'אנסים האלה נגמרו רע. אז בבקשה, בלי צ'אנסים ובלי הימורים יותר. אני מדבר אליך, טראמפ. אני סומך עליך. יש יותר מדי אנשים שאני לא יכול לסמוך עליהם.
התרעות פיקוד העורף