אלא שמאחורי היוזמה האמריקנית המפתה מסתתרת שאלה אסטרטגית עמוקה ומדאיגה: האם החלפת ההשפעה האיראנית בלבנון ובסוריה בהשפעה סורית-טורקית תוביל ליציבות ארוכת טווח, או שמא היא מייצרת איום אסטרטגי חדש ורב-עוצמה על מדינת ישראל?
הוואקום בלבנט והשאיפות הניאו-עות'מאניות של אנקרה
המעורבות הטורקית אינה מסתכמת במילים; היא מתורגמת לפעולות צבאיות ופוליטיות נרחבות בשטח סוריה. מאז נפילת דמשק, טורקיה פועלת להעמקת אחיזתה הביטחונית ומסייעת לממשלו של א-שרע בבניית מוסדות המדינה והצבא החדשים. דיווחים מודיעיניים מצביעים על כך שאנקרה ודמשק מקדמות בצעדי ענק הסכם הגנה אסטרטגי, אשר יאפשר לטורקיה לספק הגנה אווירית, ייעוץ צבאי צמוד ותמיכה לוגיסטית רחבה לממשלה הסורית החדשה.
משמעות המהלך עבור ישראל: במבט צר ומיידי זה יכול להיות מהלך נכון אם ארה"ב תצטרף למערכה בתמיכתה בישראל ובממשלת לבנון בעודן מקדמות הסכם אי לחימה וצירופה של לבנון להסכמי אברהם. פעולה משותפת כדי לפרק את חיזבאללה או אז מעורבותה של סוריה מצפון ללא מעורבותה של טורקיה יכולה לסייע להשיג את המטרה מהר יותר – שהרי בעבר סוריה של אסד נתנה מחסה וסיוע לכל מפקדי החיזבאללה שברחו מאימת תקיפות הטילים של ישראל ומצאו מקום מוגן עבורם בתוך סוריה.
אך בטווח הרחוק זה עלול לפגוע בישראל ובטח אם לא יישלט המהלך בצורה מבוקרת על ידיה ועל ידי ארה"ב. הקמת בסיסים צבאיים טורקיים קבועים בשטח סוריה, ובמיוחד באזורי מפתח אסטרטגיים כמו חלב ותדמור, מאיימת לפגוע ישירות בחופש הפעולה המבצעי של חיל האוויר הישראלי. החיכוך כבר כאן: על פי פרסומים זרים, נרשמו כבר מספר תקריות חיכוך מסוכנות בין מטוסים ישראליים לטורקיים בשמי סוריה, המעידות על פוטנציאל התלקחות גבוה בין המדינות.
הפרדוקס האמריקני: החלפת ציר בציר
הצעת טראמפ להעביר את משרות השיטור והטיפול בחיזבאללה לידי סוריה היא נדבך מרכזי בתוכנית האמריקנית הרחבה. וושינגטון רואה בא-שרע קבלן ביצוע יעיל לייצוב המרחב, למאבק בשרידי דאע"ש ולהרחקת הכוחות הפרו-איראניים. במסגרת זו, הממשל דורש מדמשק לנתק קשרים לחלוטין עם טהרן ולסלק את משמרות המהפכה, ובתמורה מציע לגיטימציה בינלאומית, סיוע כלכלי אדיר, ודלת פתוחה לבית הלבן.
אולם כאן טמון פרדוקס מהותי ומסוכן עבור ירושלים: ככל שסוריה תתחזק ותתייצב תחת המטריה הביטחונית והכלכלית של טורקיה וקטר, כך תהפוך אנקרה ליורשת הרשמית והחוקית של ההשפעה האיראנית בלבנט. במילים אחרות, במקום הציר השיעי המורתע והמבודד בראשות טהרן, ישראל עלולה למצוא את עצמה מול ציר סוני חדש, אסלאמיסטי-לאומני, בהובלת טורקיה, קטר וסוריה - ציר הנהנה, בניגוד לאיראן, מלגיטימציה בינלאומית רחבה, מחברות בברית נאט"ו (במקרה של טורקיה) ומקשרים הדוקים וממוסדים עם ממשל טראמפ בוושינגטון.
האתגר הישראלי החדש בסדר האזורי המתהווה
החשש המרכזי במערכת הביטחון בירושלים הוא שהמאבק המסורתי מול חיזבאללה ישנה את פניו ויהפוך בהדרגה למאבק חזיתי ומורכב בהרבה מול התבססות טורקית קבועה בסוריה ובלבנון. בעוד שבעבר סומנה איראן כאיום הקיומי הבלעדי, הרי שכיום גוברים הקולות בממסד המודיעיני הרואים בטורקיה המתעצמת, בעלת הצבא הקונבנציונלי האדיר, את האתגר האסטרטגי ארוך הטווח הבא של ישראל.
לסיכום, פנייתו של הנשיא טראמפ לאחמד א-שרע והזמנתו לוושינגטון עשויות להיראות כמהלך פרגמטי קצר-טווח שנועד להרחיק את האש מלבנון ומישראל, אך הן טומנות בחובן השלכות גיאופוליטיות דרמטיות. השאלה הגדולה איננה האם סוריה מסוגלת מבחינה צבאית להתמודד עם שרידי חיזבאללה, אלא מי הוא הכוח המעצמתי שימלא את הוואקום ביום שאחרי.
אם פירוקו של הציר השיעי יוביל בהכרח להתבססותו של ציר סוני ניאו-עות'מאני אסרטיבי בהובלת טורקיה, ישראל עלולה למצוא את עצמה מול מציאות ביטחונית ומדינית מורכבת ומגבילה לא פחות מזו שניסתה לשנות במלחמה. על כן, האתגר האסטרטגי הגדול של ירושלים בשנים הקרובות לא יהיה רק בלימת איראן, אלא סימון קווים אדומים ברורים מול השאיפות האזוריות של טורקיה, ומניעת הפיכתה של אנקרה לבעלת בית חדשה וחזקה יותר בלבנט בחסות אמריקנית.
התרעות פיקוד העורף