התרבות הפופולרית חינכה אותנו לצפות לרגע השבירה, שבו עורך הדין מפנה אצבע, שואל את השאלה האחת, והעד מתמוטט על דוכן העדים. בתיקי צווארון לבן מורכבים, שבהם הראיות אינן אקדח מעשן אלא אלפי מסמכים, תכתובות והקלטות, זה כמעט לעולם אינו קורה. החקירה הנגדית אינה אירוע אלא תהליך, עבודת נמלים ארכיטקטונית שבה כל שאלה מניחה אבן זעירה בפסיפס שאת תמונתו המלאה יראו רק השופטים. בתיקים מן הסוג הזה אין כמעט מחלוקת על העובדות, אלא על פרשנות ואמינות, לא "מה קרה", אלא "עד כמה אפשר לסמוך על מי שמספר לנו מה קרה".
מאחורי המאזן הזה ניצב עיקרון. בלב ההליך הפלילי פער מובנה, מצד אחד התביעה, ומאחוריה כל משאבי המדינה, מאגרי החקירה, צוותי הפרקליטות והזמן, ומצד שני נחקר יחיד, יהא תפקידו אשר יהא, על דוכן העדים. חזקת החפות והדרישה להוכחה "מעבר לספק סביר" נועדו בדיוק לאזן את הפער הזה.
המטאפורה המדויקת אינה קרב בין שני יריבים שווי כוח, אלא דמות העומדת מול חומה שנבנתה לבנים לבנים לאורך שנות חקירה. תפקיד הסנגוריה אינו להפיל את החומה במכה אחת, אלא לאתר את הלבנים הרופפות, שכן די בספק סביר באחת מאבני היסוד כדי שהקיר לא יישא עוד את משקל ההרשעה. התובע אינו צריך להיות צודק יותר מהנאשם, עליו להיות צודק כמעט באופן מוחלט.
סיום החקירה הנגדית אינו סוף המשפט, ואף לא תחילת סופו. כעת צפויה חקירה חוזרת מטעם ההגנה, ואחריה עדי ההגנה הנוספים, הסיכומים, ורק אז הכרעת הדין. הזירה המשפטית פועלת לפי שעון אחר מזה של הזירה הציבורית. בעוד שהפרשנות הפוליטית מבקשת הכרעה יומית, בית המשפט אוסף חלקים לפסיפס שתמונתו תתבהר רק כשתונח האבן האחרונה. עבודת הנמלים נמשכת, וההיסטוריה המשפטית, בניגוד לכותרת, אינה נכתבת ביום אחד.
התרעות פיקוד העורף