לומדת לשחרר | מרסל מוסרי

אבד לי הקול. זה התחיל מכחכוחים בגרון, אחר כך צרידות ולבסוף כמעט שלא הצלחתי לדבר. ומתי? בדיוק בתחילתו של שבוע הספר העברי. דחסתי לתוכו כמה הרצאות וסדנאות שיכולתי כדי לכפר על הירידה בפרנסה והביטולים הרבים שהביאה עימה המלחמה עם איראן.

בדרך לכפר ידידיה, להרצאה קטנה בבית העם שלהם, עצרתי ורכשתי לי תה עם ג'ינג'ר וכדורים לצרידות בבית המרקחת הסמוך ל"ארומה". לא האמנתי, אבל הם די עזרו, במהלך ההרצאה שתיתי הרבה יותר מהרגיל, אפילו העזתי וביקשתי שיכינו לי תה. “בדרך כלל אני לא כזו", התנצלתי, “אני מכינה לעצמי".

“מותר לך", אמר איש בקהל, “הגעת למעמד התה בכבוד". כולם צחקו, זה שבר את הקרח, וההרצאה הייתה נפלאה. קטע, יש מקומות בארץ שלולא העבודה שלי, סביר שלא הייתי מכירה.

המשך השבוע היה אינטנסיבי, הופעתי על במות, פגשתי קוראים והעברתי סדנה ארוכה לפצועות צה"ל, מה שאני עושה דרך קבע. איכשהו, הסדנאות איתן תמיד מתארכות משעתיים לשלוש וארבע שעות, אני גומעת את כל מה שיש להן לספר ואף פעם לא מבקשת תוספת תשלום, קטונתי.

כשהגעתי לסוף השבוע, הקול חזר, אבל העייפות נתנה אותותיה. זה לא רק להסתובב בארץ, להרצות וללמד. זה גם לדאוג לכך שבכל צהריים אאסוף את בתי מהגן, ושכשניכנס הביתה, היא כבר תריח את ריח הקציצות ברוטב האדום, האורז הלבן או השניצלים הכתומים, אם הוצאתי אותם בזמן. אמי ז"ל חינכה אותנו כך, גם כשהיו לה רק כמה שקלים בכיס, ספורות הפעמים ששבנו הביתה מהמסגרות ולא היה משהו בשרי ומנחם בתוך סיר נירוסטה ישן.

בשישי, אחרי שהלבשתי את בתי בשמלה לבנה לגן ולקחתי אותה ברגל, תכננתי לשוב הביתה ולעצום קצת את העיניים, אבל הרגליים לקחו אותי למאפייה לרכוש קרואסונים לשבת, ולסופר - לרכוש מעדנים, ולירקן - למלא את צלחת הפירות העמוקה בבננות, תפוחים ואפרסקים. כשסיימתי הכל כבר נדרשתי להחזיר אותה. בצהריים, כשהיא צפתה בטלוויזיה, קרסתי, היא בת 5 וחצי עוד מעט, האמהות של חברותיה מרשות לעצמן לתפוס תנומה בצהריים, להגיד “רק אם קורה משהו, להעיר את אמא, לא על שטויות", וחינכו לכך מגיל קטן.

החלטתי לנסות גם, תמכה בזה מדריכת ההורים שאליה אני הולכת פעם בשבוע, והוסיפה שבלי למלא מצברים, אתמוטט מתישהו וזה ייצא על הילדה, חבל להגיע לשם.

תדרכתי את בתי היכן נמצאים הביסקוויטים והמים.תקווה הפודלית החדשה שלנו ומנש הפאג הסיני, שבא לעשות אצלנו שבת, ישבו על ידה והיא אפילו שמחה על כל האחריות הזו. נכנסתי אל חדרי בחיל ורעדה והבטתי בו. ביתי נקי, אין כלים בכיור, הרצפה מבריקה, ויש אוכל במקרר, אבל חדרי, משום מה, מבולגן.

אהיל יפה שרכשתי ולא התקנתי, מצעים לא תואמים אף שהסט המלא נמצא בחדר הארונות ואין בו שום זכר לנשיות. לא הייתי צריכה בינה מלאכותית או מדריכת הורים שתעשה לי את האנלוגיה - דווקא ברגע הזה, הכל התברר לי, כלפי חוץ אני האמא המושלמת מהפרברים האמריקאיים (בתוספת קריירה), אבל כל מה שקשור לחדרי, לנפשי, לחיי, ננטש. לא בכוונה תחילה, פשוט ירד למקום האחרון בסדר העדיפויות, דווקא בשנים שבהן הוא אמור להתנוסס בגאון די למעלה.

ניסיתי לעצום את עיניי, שמעתי מהסלון שברי משפטים של גרגמל ודרדסבא, גפן צחקה, לא מהסדרה, ממנש, שליקק את ראשה של תקווה. זו הייתה השעה היפה הזו בשישי בצהריים, השעה של אחרי הניקיונות והבישולים, ולפני בית הכנסת והקידוש. שעת המנוחה. אבל לא הצלחתי לעצום עיניים, אני לא מצליחה לשחרר, החרדה לשלומה מנהלת אותי. מה אם תיחנק מביסקוויט? מה אם מנש ישתה מהקערית שלו, ישאיר כמה טיפות על הרצפה והיא תחליק? מה אם מישהו ידפוק בדלת ובתמימותה היא תפתח?

התיישבתי במיטה, לא רציתי שתראה שנכשלתי במשימה, אז הלכתי בשקט לחדר הארונות. הוצאתי משם סט סדינים מנומר (טוב, אני גרושה...), התקנתי את האהיל, את הווילונות בגוני שמנת הורדתי והכנסתי למכונת הכביסה, ואפילו את הפטיפון שלי הוצאתי מהארגז במחסן, ניקיתי והנחתי אותו על שידה יפה שעלתה לי לא מעט כסף.

אחר כך נכנסתי לאפליקציית הקניות האהובה עליי, והזמנתי כל מיני עיטורים יפים ועציצים מלאכותיים לחדר השינה. גם סדינים מסאטן הזמנתי, ועוד דברים שיפה להם השתיקה. סביר שכשאצטרך להשתמש בהם אירדם, אבל ניחא, שיהיה.

התחלנו לדבר, היא התגרשה כשהילדה הייתה בת כמה חודשים, בדיוק כמוני. לה יש קצת יותר עזרה, ויותר נוכחות סביבה, ובכל זאת, סימני העייפות ניכרים בה.