רק מי שאינו יודע חצי דבר על קוסטקו, מגיע להאנגר הענק הנקרא חנות, שהוא בעצם כל מה שאתם צריכים בחלל אחד, בסופשבוע. שבת־ראשון הם לחובבים ומתחילים. המבינים, הקונוסרים, צרכני קופסאות דגנים בגודל של שידה וצנצנות מיונז בגובה של צמיג, באים ביום חול. אף שאני כבר לא הצרכן הכפייתי שהייתי ואני מסתפק באמזון למרות הטינה העמוקה שלי לבעלים ג'ף בזוס ולאופן שבו סירס את ה"וושינגטון פוסט" שבבעלותו, הגעתי לקוסטקו. לעת זקנה אמריקה כבר אינה עבורי מה שהייתה; אני חוקר אותה כאנתרופולוג. אמריקה שאהבתי קבורה תחת שכבות עבות של אשפה.
בעולם שמתאפיין בדרך כלל בעוני, מחסור ורעב, קוסטקו היא מבוע שוצף של הכל ויותר מדי, כתב ג'ייק לנדברג ב"אטלנטיק". "יש כאן מקלות מוצרלה לשנה, נקניקייה ושתייה קלה בדולר וחצי, חבילות דגנים בגודל של בניין, בקבוקי אלכוהול ששניים חייבים לשאת, ובאופן המחייב קרצוף תמה של הפדחת, בשר באיכות טובה, במחיר מצוין אבל במשקל ונפח שמקרר ביתי קטן מלהכיל. זאת אמריקה כפי שחשבנו עליה. זיקוק מרוכז של תרבות צריכה עם 600 האנגרים ענקיים ברחבי היבשת".
קוסטקו היא לא רק פלא היסטורי אלא גם שיקוף מציאות של הרגע. בעידן שבו קורסים שירותים חיוניים באמריקה, כמו בריאות, סעד, חינוך ופוליטיקה שאי אפשר לשאת; מיליארדרים מעכזים כמו בתצוגת אופנה של שפע מבחיל וטעם רע ומוצצים את לשדנו בהנחיית נשיא דמנטי שטעם רע ורשע נודפים ממנו; התפוררות כל מה שלמענו עמלנו; התחושה היא שהעולם יורד על ברכיו עם קליע במצחו - קוסטקו ניצבת על תילה ודלתותיה הפעורות לרווחה בולעות סמבטיון גועש של צרכנים מכל המינים, הצבעים והמעמדות הכלכליים. העובדים שם מרוצים ואדיבים עד בחילה; הקונים נסערים מהאפשרות שימצאו כאן את הדיל האולטימטיבי. זאת קפסולה דחוסה, חלל ניטרלי, מקום מיוחד בקיום האמריקאי שבו נשמרים ערכים נשכחים של שיתוף פעולה, אדיבות ומבוגרים המתנהגים בהתאם לגילם.
אם אינך צריך לקחת מונית ממקום החניה שלך לפתח החנות, הצעדה הרגלית מניחה לך להסתגל לגודל והיקף המפלצת. בדרך אתה רואה את התורים האימתניים מול החלון לנקניקייה הזולה ולפיצה ואת הקונים שבולסים אותן לפני או בתום חוויית הקנייה האורגזמית; את עגלות הקנייה הרחבות שנראות כמו עגלות לתאומים שמנים; את העומדים המפויסים בתור להחזרת פריטים שקנו ולא עלו יפה; כמובן שעליך להיות בעל כרטיס חבר. זה לא המקום שאמירתו של גראוצ'ו מרקס - שלא רצה להיות חבר במועדון שיקבל אותו - תופסת. השומר האדיב בפתח יצביע עם הסורק הדיגיטלי על הכרטיס בכניסה; ביציאה יעמוד מישהו, לא פחות אדיב, שיבקש מכם את הקבלה המוכיחה ששילמתם על הר המוצרים בעגלה שלכם.
אסור לשורר בשבחה של הצרכנות האמריקאית. ודאי לא מהטבור הסוטה והמקומם ביותר של שליטי היקום; הדוגמנים הדקיקים של האתלטיקה האורבנית, גולשי הגלים וקברניטי הקורקינטים החשמליים, הבלונדיניות הגבעוליות שהקלוריות מתאבדות במטבוליזם שלהן, שהם האנג'לינוס הייצוגיים של קליפורניה. אבל לזכותה, קוסטקו בוחשת אותם עם מהגרים היספניים, עם כבדי משקל המתניידים בקרוניות גולף, קשישים עם הליכונים ומישהו שהלך עם מקלות סקי והמטפל שלו אחז בחגורה שהייתה קשורה למותניו כדי שלא ייפול.
כולם, גם טיילי עולם ותיקים ומי שנמצאים מרחק תלוש משכורת אחד מלהיות חסרי בית, משוטטים כאן בעיניים פעורות לרווחה ולסתות שמוטות. קוסטקו היא המבצר האחרון של הכרזת העצמאות, שלפיה כל בני האדם נולדו שווים. אינני יודע כיצד הענק הקינטי הזה עובד, אבל חבוי כאן מנגנון שליטה שמניח לך לבזבז את עצמך למוות בתחושה ששיחקת אותה. ביקום של מוצרים אקסטרה לארג' ומסכי טלוויזיה בגודל דופן של אוטובוס, יש רגליים לשמועה: המחירים טובים, למי שיכולים לקנות מוצרים בהיקף גדול יותר מתכולת הדירה שלהם.
התנועה אף פעם לא דלילה כאן; באופן מפתיע היא מתקדמת בסדר כמעט מופתי. אולי משום שמי שמתעניינים במבחר יינות איכותיים ובקבוקי טקילה של 2 ליטר, לא עומדים היכן שממזמזים נקטרינות, לוחצים על מנגו ומריחים פומלות. חדר הקירור של הירקות הרגישים היה קר מדי עבורי, אף שהיה מלא בקונים חסיני אקלים ארקטי בחולצות דקות. פקקי התנועה מקריים; מישהו שעוצר לשאול את רעייתו בוואטסאפ איפה היא או מה דעתה על סדינים מכותנה מצרית. יש עגלות המזהות פרצה בפקק וחולפות דרכה בסלאלום מרהיב. יש כאן ריכוז מרתק של סבלנות וסובלנות; אף אחד לא ידרוס את קרסוליך כאשר תעצור ללחוץ על האבוקדו או לחשב בנייד כמה כסף תחסוך על 3 קילו פילה מיניון.
ל־30% מהאמריקאים מעל גיל 18 יש כרטיס חבר בקוסטקו. צפון־מערב אמריקה נחשב ליקום קוסטקו; באזור קירקלנד, וושינגטון, שעל שמה נקרא המותג של קוסטקו, יש שמונה חנויות קוסטקו, כולן במרחק נסיעה מפורטלנד, אורגון. כרטיס מועדון יעלה לכם 65 דולר, עם צילום שלכם ולמינציה. מקור מודל החברות בקוסטקו הוא בקואופרטיב שלא למטרות רווח משנות ה־40 בשם פדקו. בגלגולה הראשון קוסטקו היא בת 50 (מ־1976), אבל סופרים את שנותיה מ־1984. הגניאולוגיה של החברה סבוכה ומחייבת זמן וריכוז, אבל מה שמחזיק את הרעיון המקורי בחיים, הוא היומרה להביא סחורה טובה במחירים זולים.
חשוב להדגיש ששום דבר אינו זול באמריקה יותר. זאת ישות אכזרית ודורסנית המשמידה את מי שנושרים מהמרוץ. תחת טראמפ יש הוצאה שיטתית להורג של כל המוסדות שהחזיקו את האצבע בסכר וניסו לשמור על מראית עין של חמלה סוציאלית לאזרח המעוך. קוסטקו אינה קיימת כדי להיטיב איתכם. היא הפתיינית האולטימטיבית המעבירה את הקונה על דעתו. הוא יקנה הרבה מהכל, כולל מה שאינו צריך, כדי ליהנות מתחושה נדירה של התחכמות לשיטה; שאפשר לקנות איכות במחיר שאינו פושט עור.
קונים סדרתיים בקוסטקו - אני לא יכול לשרוד את כיתות הרגליים המפרך בהאנגר האימתני הזה יותר מפעם בשנה - הם חברים בכת של נאמנים שהחברה יכולה לסמוך עליהם שישובו אליה כל פעם שיירד מפלס נייר הטואלט. השם Kirkland, תווית הבית של קוסטקו, מתנוסס על מאות מוצרים. לכאורה לייבל השוחה נגד הזרם, אבל הוא בעצם אחד היצרנים הגדולים בעולם של מוצרים.
הטענה המשרתת את המקטרגים על חוויית הקנייה הבולמוסית היא שאין בקוסטקו הלייבלים והמוצרים האהובים עליהם. זה נכון רק בחלקו ומייצג בעיקר אנינות סנובית ובחירה שלא ללכת למקום שבו מתערבבים ללא היררכיה מעמדית עשירים ועניים, לבנים ומיעוטים, מי שנולדו כאן ומי שבאו. עבור צרכנים כמוני, קוסטקו גדולה ומאיימת מדי, וגם פתיינית בהיקף הגדול מיכולתי הכספית. נכון שלא ראיתי את הרדורה, הטקילה האהובה עליי שממילא אסור לי לשתות, אבל היו שם בקבוקים ענקיים של פטרון, דון חוליו, קוזמיגוס ואוקיינוס של טקילות טובות. אין שחר לחשש שלא תמצא שם את הטונה Natural Catch, הנמכרת במחיר כפול ב־Whole Foods, שהפכה לחנות שרק אשתו של בזוס יכולה לקנות בה.
לא בטוח ש־24 בקבוקים של פיג'י, מים מינרליים לבני המעמד שאינם מסירים את החבק מסיגר קובני, זולים יותר מאשר באמזון. אבל אחרי ש־UPS השאירו את החבילה שלכם שלוש פעמים מחוץ לבניין והיא נעלמה, קוסטקו היא פתרון בטוח. בעניין הפיג'י: אני ממש בסדר עם הרעיון שלקח אותם חסר בית מאלה שגרים בקרונועים מפונצ'רים לידינו. נכון שלא מצאתי בוקרנוס, אנשובי טריים שאני אוהב, אבל קוסטקו, מבחינת הנדסת הזמן שלי, אינה אמורה להחליף גיחה חודשית ל־Bay Cities, מעדנייה איטלקית.
קוסטקו מעודדת וגם מצ'פרת קונים שאמונים על התרגולת ומגלים סיבולת ושרידות; להיות בתנועה מתמדת. לא ליצור פקקים מיותרים כדי לשחק בנייד. להעביר ביעילות את המוצרים מהעגלה לפס הנע בקופה ולהשאיר את הפריטים הכבדים בעגלה; הקופאי/ת יסרקו את הברקוד (שיהיה גלוי) עם האקדח הדיגיטלי. תמיד יהיו מי שינסו להתחכם ולעקוף אתכם. "אני רק שתי בירות", לא עובד כאן. אף אחד לא בא לקוסטקו לקנות שני בקבוקים. רוב הקונים יעמדו בתור כאילו הוא גזירת שמיים ולא משהו שניתן לתחמן על חשבון ישישה איטית. הקופאים יהיו תמיד עליזים יותר ממה שאמריקה מצדיקה בימים הללו. אם תחליפו איתם דברים, הם יאמרו את המילה האחרונה.
מתחת לציפוי הסובלנות המפתיעה, אף שתנועת הקונים במרחב הצרכני באמריקה מנומסת יותר מגרסתה הישראלית, שוכן השדון הזדוני של ימי הבולמוס, בחגים אמריקאיים הישגיים כמו חג המולד וההודיה. הציפוי הזה דק ונוטה להיקרע כאשר המרוץ מתלהט. החגים הם זמן מועד לפורענות ולא פחות מהם, ההסתערות על הטעימות. בפינות שונות של קוסטקו תמיד עומד מישהו שמציע לכם לטעום פינה של פיצה, כפית גלידה או שמן אבוקדו. זה לא יוצא דופן לראות קונים חורגים משלוותם הנרקוטית ומתנפלים על הטעימות. אבל זאת מכה קטנה בכנף מטוס הקרב שהיא קוסטקו. משהו למבקרים להתלונן עליו ולא משהו ששולל את החוויה כולה.
"כאן מוצאים את שליטי היקום ואת ההוי פולוי, מלכים ואביונים, את הנוטים למות ומי שזה עתה נולדו", נכתב ב"Taste". "זה מתחיל במגרש החניה - איפה שראיתי גבר דוחף עגלה עם בקבוק גדול ובודד של מרגריטה מיקס בכיסא תינוק. הנה גבר חובש כובע של מי שלחם בווייטנאם לבחור צעיר בבגדי ספורט של אדידס בסגנון כריסטופר מולטיסנטי. ספרתי כמה שפות שונות שמעתי ועצרתי בשמונה, אף על פי שלא הצלחתי להבחין אם הרוסית הייתה בדיאלקט אוקראיני". אנחנו שמענו עברית. אין מצב שהישראלים לא ראו את הפיתות הטריות, שנראו שמנות ואותנטיות יותר מהאמריקאיות השגורות שאי אפשר לנגב בהן את האף.
איפה עוד אפשר לקנות טבעת נישואים, עגלת תינוק, ארון קבורה, מכונית, צמיגים וגם לעשות בדיקת עיניים ולהזמין משקפיים. אומרים שבית המרקחת של קוסטקו הוא הזול בעיר. אבל אנחנו רגילים ל־CVS, משום שנדמה לנו שתרופות צריך לקנות בבית מרקחת ולא בשעטנז צרכני. קוסטקו אינה מזניחה אופנות חולפות. אינני בטוח שהיא משיקה אותן, לא מדובר בהאנגר נוטף שיק, אבל תוכלו למצוא כאן כל דיאטה טרנדית, כל משקה אנרגיה נטול סוכר, אפילו את "צלזיוס", משקה חדש בטעם פירות שאמור להעביר אותך את היום נישא על כנפי אנרגיה.
חשבתי שקוסטקו חלשה בתחום הקפה. יש בה הקפסולות השגרתיות, אבל לא רבות מדי. לא היו אילי או סגפרדו, אבל זה דיון מיותר; אין מצב שאקנה קפה במקום כה המוני ונטול אנינות כקוסטקו. יש דברים שלא מתפשרים עליהם. את הקפה שלי אני קונה, כבר 50 שנה, בגרפיאו המיתי בנורת' ביץ' בסן פרנסיסקו. לכל מקום שאני נמצא באמריקה, הם שולחים לי את הקלייה הכהה שלהם שאני כה אוהב לחפון ולטמון בה אף.
לא תכריחו אותי לקנות כאן בגדים. אנשים שהם עבדים למותגים מעדיפים לחזור לזירות הפשע גם כשהן מקיזות מזומנים. חוץ מזה, ביושר, אין לי עניין בבגדים חדשים. יש לי יותר מדי ישנים. מבחר היין היה איכותי, כולל מהרף העליון, אבל לא השתכנעתי שהקברנה של Silver Oak או Caymus היו באמת יותר זולים מאתר היין שממנו אני מזמין.
פעם מכרו כאן ספרים, אבל זה נגמר. אפילו בלב הדמוקרטיה העממית שהיא קוסטקו, לא צריך להיות סנוב כדי להסתייג מהרעיון שהמוח מסוגל לייצר אפיקי חשיבה מקבילים; להתעמק בספר הבא שתקרא כאשר אתה מעמיס 4 ליטר אקונומיקה וצנצנת חמאת בוטנים שתאכיל את נכדיך. לתרבות הקנייה שלנו יש מגבלות, היסוסים, חרטות ולא מעט פזיזות. מתקבלות כאן החלטות משמעותיות. שישה נתחים עבים של אוסובוקו, בשר שלא תמצאו בסופרמרקט השכונתי, נראו מפתים במחיר מצוין, אבל מיד היה ברור שלא יהיה להם מקום בפריזר; אין לנו למי להכין אוסובוקו בימים הקרובים.
כדאי להרים לרגע את העיניים הנעוצות במוצרים הפתייניים ולהפנים את גודלו המדהים של ההאנגר הזה. את התכנון שהושקע בתאורה, במיזוג, ברוחב של מעברי הלינולאום, בעובדה שהאור לא משתנה ביום ובלילה.
אמרו את זה לפניי: לא משנה מי אתה, מאיפה אתה וכמה אתה מרוויח, קוסטקו היא אחת התמציות המזוקקות האחרונות של אמריקה מסוכסכת, מבוזרת ואבודה, המגיעה על גחון ליום הולדתה ה־250. הנטר תומפסון צדק; אין יותר אמריקה אמיתית והחלום האמריקאי שבור לרסיסים. אבל אם נותר מאמריקה משהו, הוא נמצא בקוסטקו.
התרעות פיקוד העורף