זה טור על כך שתלמידי חכמים אמיתיים הולכים ואוזלים לנו

גם אני מצאתי את עצמי בלב הפגנה של מי שמכנים את עצמם "הוועדה להצלת עולם התורה". יקומו הירושלמיות והירושלמים שאינם למודי ניסיון בהפגנות, עצרות, שיירות ולוויות המוניות. המוניות כפי שלשכת גיוס ברחוב רש"י 103 בבירה יכולה רק לחלום עליה. כולם אדמו"רים, כולם צדיקים, הגרסה המשופרת של "כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה" מההגדה של פסח.

אין בכך משום חידוש. בינינו מתהלכים מי שהספיקו לחטוף חיתול או שניים עם מיטב תוצרת ארצנו עוד בזמן ההפגנות על כביש בר־אילן שתוצאותיהן ידועות מראש.

הטפה כנגד היהדות לא תמצאו פה בשום פנים ואופן. איני מוצאת הרבה בינם לבין היהדות. גם מידת אדיקותי ואמונתי לא רלוונטיות לטור, ומיותר להתחיל להצטדק. זה טור על כך שתלמידי חכמים אמיתיים הולכים ואוזלים לנו, אחרת היו קמים ואומרים: אסור בתכלית האיסור להשתמש במילה "נאצי", ולא משנה כמה זכויות יתר עומדות להישלל מאיתנו. לעולם, אבל לעולם, לא נסכים לענוד טלאי צהוב, ואישה זו (אני במקרה הזה) איננה אנטישמית כפי שכינינו אותה. היא רק צריכה להגיע אל פגישת עבודה.

לו רק ידעו שזו פגישת עבודה במסגרת תפקידי כעורכת בוועידת ההנצחה הלאומית הראשונה של מדינת ישראל. ואם לא הם, איפה מוריהם? איפה אלו שחתומים על כרזות עם הנוסח "מחאה אדירה נגד מעצר בני עלייה ונזרי הבריאה והמשך רדיפת הדת על ידי שלטונות הצבא והמדינה"? על נזרי הבריאה ובני העלייה יכולים ללמד שולחנות הסנוקר במרכז ירושלים וחדרי הכושר לגברים בלבד. כל אחד עם מה שילדיי מכנים "גופה־גופה". אני לא יודעת מה הם לומדים, אבל אם הרמת כרכי תלמוד בבלי היא לא ענף, לימודים אין שם.

תינוקות מגודלים בני תינוקות מגודלים שנשבו, זה מה שראיתי בהפגנה הזו. כי לו היו שם חכמים אפילו במידה, היו יודעים ששובו של טלאי צהוב הוא בדיוק מה שמדינת ישראל מנסה למנוע. יש לו גלגולים שונים בכל הדתות שנולדו מהיהדות. בעולם המוסלמי "חוזה עומר" כפה תקנות לבוש מחמירות שנאכפו במאה התשיעית על ה"ד'ימי" - בני החסות הלא־מוסלמים, בעיקר יהודים ונוצרים. כדי לשמור על ההיררכיה החברתית, היהודים והנוצרים חויבו ללבוש "זונאר", חגורה מיוחדת. הח'ליף העבאסי אל־מתווכל החמיר את הגזירות וקבע שהיהודים צריכים לענוד טלאים צהובים על בגדיהם, והנוצרים טלאים כחולים.

במסגרת חוק שימור הגועל, הרעיון חצה את הים התיכון והגיע לאירופה הקתולית בימי הביניים. בשנת 1215, האפיפיור אינוקנטיוס השלישי כינס את ועידת לטראן הרביעית. אחת ההחלטות שהתקבלו קבעה כי יהודים ומוסלמים שחיים באירופה חייבים להתלבש שונה מהנוצרים. הנימוק הרשמי של הכנסייה היה "מניעת קשרי אהבה ונישואי תערובת בשוגג" בין נוצרים ללא־נוצרים. באנגליה, המלך הנרי השלישי קבע כי על היהודים לעטות סימן בצורת לוחות הברית.

בצרפת ובגרמניה הסימן הנפוץ ביותר היה הרואלה - עיגול בד, לרוב בצבע צהוב או אדום, שנתפר על הבגד באזור החזה. באיטליה ובאוניברסיטאות מסוימות יהודים חויבו לחבוש "כובע יהודים" שקצהו מחודד. הסימון הזה נמשך מאות שנים, עד שבוטל בהדרגה עם עידן הנאורות והאמנציפציה של היהודים בשלהי המאה ה־18. זה לא החזיק הרבה זמן.

כשהמפלגה הנאצית ימ"ש עלתה לשלטון, היא חיפשה דרכים לבודד את היהודים מחדש. בספטמבר 1941, בהוראתו של ריינהרד היידריך, חוקקה גזירה שחייבה כל יהודי מגיל 6 ומעלה בגרמניה ובשטחי הכיבוש לענוד מגן דוד צהוב עם המילה "Jude" (יהודי) בכתב שמדמה אותיות עבריות. כידוע, ההבדל בין הנאצים לקודמיהם בימי הביניים היה המטרה הסופית.

במסכת יומא בתלמוד מופיעה סוגיה שדנה בשאלה מהו חילול השם בחיי היומיום. החומרה הגדולה, אומרים חכמינו, חלה דווקא על מי שמציגים את עצמם כאנשי תורה. רש"י מסביר שאם אדם רגיל מתנהג בצורה מכוערת זה רע, אבל כשאדם המתהדר בלימוד תורה מתנהג כך, זה רע במיוחד, כי הבריות מקשרות את הקלקול לתורה עצמה.

האמורא רב מביא דוגמה פשוטה: "כשאני לוקח בשר מהקצב ולא משלם לו מיד". רש"י מבאר שכאשר חכם מעכב תשלום, הוא נראה כגזלן והסובבים לומדים ממנו להקל ראש באיסור החמור על גזל. האמורא רבי יוחנן מוסיף שחילול השם קורה כשאיש תורה נראה במרחב הציבורי בבטלה ריקה, ועמיתיהם, רב נחמן ורב יוסף, מסבירים שהעוון מתרחש ברגע שהתנהגותו של הלומד גורמת לבריות בשוק להניד ראש בבוז, להיאנח על מעשיו המכוערים ולדבר על כך ששמו נפגם.

הברייתא בגמרא חותמת את הסוגיה כולה: "בזמן שאדם קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ואין דיבורו בנחת עם הבריות, ואין משאו ומתנו באמונה, ואין כל אדם נוח הימנו - מה הבריות אומרות עליו? אוי לו לפלוני שלמד תורה, אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה. פלוני שלמד תורה - ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו! ועליו הכתוב אומר: 'בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ".

אדם שלמד, שינן ואפילו ישב מול גדולי החכמים, אך בשוק וברחוב אינו אדיב, אינו ישר בעסקים ובכספים, ובני אדם אינם חשים בנוח במחיצתו - הציבור שמביט בו אומר בלעג ובאכזבה: אוי לו שלמד תורה, ראו כמה מכוערות דרכיו.

ואלו עונדים טלאי צהוב, זועקים על גזל, ומכנים את עצמם נזרי הבריאה ובני עלייה שראויים לעלות לגן עדן.