אולי זה הגיל, אולי הקיץ, ואולי העובדה שסוף-סוף מצאתי מישהי שמערסלת בחיקה את נשמתי, אבל לאחרונה גיליתי עד כמה אני אוהב להיות בבית.
זה לא שזנחתי את קשריי החברתיים, חלילה. להפך, אני עדיין רוצה לחשוב על עצמי כעל "איש רעים להתרועע" (משלי יח, כד), אבל יותר ויותר אני מוצא את עצמי כיחיד ואותנו כזוג מבלה ומבלים זמן איכות בבית.
לא מדובר בהסתגרות חלילה, שכן אני כבר לא זוכר מתי יצאתי בתדירות כזאת לבתי קפה, מסעדות ופאבים או אפילו "סתם" לחוף הים. אבל בכל זאת, משהו בליבי עולץ כשאני חוצה את המפתן ומגיף מאחוריי את הדלת.
מכריי יודעים כבר שאין זמין כמוני לבירה של צהריים מחוץ לבית, אבל בשביל לגרור אותי החוצה אחרי שמונה בערב, למשל, צריך נימוק טוב במיוחד. בסעיף הזה של השעות (ובו בלבד) אני מוכן להודות שיש כבר קשר לגיל. כלומר, אף פעם לא הייתי מה שכינו בשעתו "קלאבר" גדול (כלומר, איש של מועדונים בימים שבהם עוד הייתה תרבות מועדונים בתל אביב), אבל כיום אני בוחר בכל רגע נתון בכורסת הטלוויזיה ובמסך הפלזמה המרצד.
אפילו בפן הקולינרי אודה שהביקורים האחרונים שלי במסעדות הם בעיקר למטרות "ריגול". כך, למשל, למדתי שסלט הפאקוס הטעים שאני מכין בבית עם בצל ירוק, גבינת "המאירי" מגוררת, מיץ לימון, שמן זית, מלח ועלי זעתר - כלומר מנה שכל רכיב בה הוא תבנית נוף האגן המזרחי של הים התיכון, יכולה לקבל מעבר חופשי לכיוון אירופי ואלגנטי הרבה יותר, אם מוסיפים לפאקוס דובדבנים וגבינת טריפל קרים כמו למשל דליס דה בורגון (ותודה למסעדת "טורקיז" על ההשראה, אם כי הם השתמשו בגבינת סנט אנג'ל, אף היא עתירת שומן ברמה אנטי־קרדיולוגית בעליל).
ואם כבר בקולינריה עסקינן, הרי שאת הסלט הראשון "שלי" אני נוהג ללוות במשקאות שעל הציר שבין בירת לאגר קלה, עבור ליין לבן מקומי (כמו אסרתיקו יווני, שתודה לאל ניטע סוף־סוף גם בכרמי ישראל) וכלה בערק או אוזו על הקרח; בעוד את הגרסה המערבית יותר, זאת עם הדובדבנים, אפשר לקחת לכיוון הסיידר היבש, בואכה יין פינו נואר קליל יחסית ועד לכוסית קוניאק נחמדה.
תראו מה זה: מסתבר שאפשר להוציא את הבן אדם מהמטבח, אבל אי אפשר להוציא את המטבח מבן האדם. כי כל מה שהתכוונתי לספר לכם הוא שלאחרונה אני מארח הרבה יותר. מפגשים חברתיים שהיו מוציאים אותנו פעם לאיזה בר־יין או מסעדה, הפכו ל"אולי תקפצו אלינו לבראנץ'?".
ולמרות כל חדוות האירוח, אודה כי האושר האמיתי נמצא דווקא בימים שבהם אנחנו בגפנו: בשישי שעבר למשל, לקראת ההתמודדות הלא מאוד מסקרנת בין קנדה לבוסניה (1-1) במונדיאל, שיפדתי על קיסמים זיתי קלמטה מגולענים, עגבניות שרי, ריבועי גבינת גרוייר צעירה יחסית (המיושנת בעלת המרקם הגרגירי מתפוררת) ופרוסות נקניק צרפתי כפרי (שומרי כשרות, זכותם תגן על כופרים שכמוני, מוזמנים לוותר על הגבינה או על הנקניק).
מהמקרר נשלפו בקבוקי בירה ואחריהם בקבוק רוזה (דווקא איטלקי, בלנד של פרימיטיבו ומרלו ממחוז פוליה, עקבו של המגף), וכך הפך גם משחק כדורגל שלא ממש עורר אמוציות - לחגיגה.
הנה, עוד פעם התכוונתי לדבר על רגשות ונגררתי למטבח. היא, מצידה, אבחנה אותי נכון. "אוכל הוא הדרך שלך להביע רגשות", אמרה והוסיפה: "אם כי הייתי מעדיפה שתכין קצת פחות". כן, אני הראשון להודות שלא פשוט גם לחיות בגזרתי וגם לשמור על גזרתה (למען הסר כל ספק: היא עומדת במשימה בהצלחה מעוררת קנאה ותאווה כאחת).
אוף, עוד פעם התכוונתי לדבר על אהבה ונחבאתי אל הכלים. כלומר, היא אבחנה אותי נכון. הן כבר אמרתי: אין אני אוהב להיות בבית, אלא מפני שלראשונה נמצאה לנפשי מנוחה בחיקה.
התרעות פיקוד העורף