ישראל הצליחה יותר מדי מול איראן – וזאת בדיוק הבעיה | שמואל רוזנר

אפשר לומר לגנותו של טראמפ: אין לו סבלנות, אין לו כושר עמידה, אין לו נכונות להקריב כדי להשיג מטרות. אפשר לומר לגנותה של ההנהגה הישראלית, ובראשה נתניהו, שקובע כמעט לבד את מה שישראל עושה כעת: יש לו יותר מדי סבלנות, יש לו יותר מדי כושר עמידה, יש לו יותר מדי נכונות להקריב כדי להשיג מטרות.

אומרים שטראמפ לא לקח בחשבון את האפשרות שהאיראנים יסגרו את מצר הורמוז. אם זה המצב, מדובר בעיוורון בלתי מתקבל על הדעת. מפקד חיל האוויר לשעבר, אמיר אשל, העיד השבוע (בכנס השנתי של המכון למדיניות העם היהודי), שבכל תרגיל ומשחק מלחמה שהשתתף בו כבר לפני שני עשורים, האפשרות של סגירת המצר הייתה על הפרק.

בעיוורון דומה לקתה ישראל אם לא לקחה בחשבון את אישיותו הססגונית של הנשיא טראמפ. טריקת הדלת על המשך המלחמה, העצירה הפתאומית בלבנון, הבוטות הנחרצת כלפי נתניהו – גם אלה היו צריכים להופיע בכל משחק מלחמה. אלא אם נתניהו הצליח לשכנע לא רק את עצמו, אלא גם את כלל הסובבים אותו, שבכוח אישיותו יצליח לשכנע את הנשיא האמריקאי להסכים לכל מהלך, בכל טווח זמן, בלי קשר לתוצאות הביניים שלו.

מכאן, המבט השקול, הפטריוטי, על המצב. ישראל נקלעה לבעיה מדינית וביטחונית. זה הדבר החשוב שקרה השבוע. נתניהו נקלע לבעיה פוליטית. זה הדבר הפחות חשוב שקרה השבוע.

ישראל סיימה סבב של מלחמה שמטרתה להחליש את איראן, וסיימה אותו כשבמובנים רבים איראן חזקה יותר. וגם חיזבאללה חזק יותר. מוקדם לדעת איך תתגבר על הבעיה הזאת. היא מוכרחה למצוא דרך להתגבר עליה. בינתיים, יש לכל ישראלי, בלי קשר לעמדתו הפוליטית, סיבה לדאגה.

נתניהו איבד שניים מנכסיו העיקריים: הטענה שהוא היחיד שיודע מספיק ונחוש מספיק להתמודד עם איראן. כמובן, הוא עדיין יכול לטעון שיריביו הפוליטיים היו מצליחים עוד פחות. אבל לטעון להצלחה כבר אינו יכול. ועוד: ייתכן שאיבד את טראמפ כנכס פוליטי שמשמש אותו לשלוש טענות. הטענה הראשונה – טראמפ ואני חברים (ואף אחד אחר לא יוכל להצליח איתו כפי שאני מצליח). הטענה השנייה – טראמפ, כמו כל נשיא אמריקאי, הוא קליינט קשוח, אבל אני יודע להתמודד עם נשיאים אמריקאים ולעמוד מולם כשצריך. הטענה השלישית – טראמפ תובע לתת לי חנינה, ולכם לא תהיה ברירה אלא לעשות זאת.

קשה לכולם, קשה גם לישראלים. יותר מ־80% מהם, יותר מ־90% מהיהודים, תמכו במלחמה שכונתה כאן "שאגת הארי". היום, רובם סבורים שלא התקרבה להשיג את מטרותיה. וזה על פי סקר שנערך עוד לפני ההודעה על חתימת ההסכם, שלפחות כרגע מסיים את העימות באופן רשמי ואולי סופי. ערב ההסכם, 64% מהיהודים כבר אמרו שיהיה "לא טוב לישראל". עוד רבע אמרו ש"מוקדם מדי לדעת". מותר להניח שהסקרים הבאים ילמדו על שיעור גבוה הרבה יותר של ישראלים שסבורים שההסכם רע.

כלומר: ישראל יצאה למלחמה. היו לה מטרות מסוימות שרצתה להשיג. חלקן מוצהרות באופן מלא – הוצאת האורניום המועשר מאיראן. חלקן מוצהרות באופן חלקי – מה שראש הממשלה כינה "יצירת התנאים" לשינוי משטר באיראן, שזה, כמו שאמר השבוע מפקד חיל האויר לשעבר אמיר אשל, "ללכת עם ולהרגיש בלי". חלקן ידועות ומוסכמות – גדיעת הקשר של איראן עם השלוחות הטרוריסטיות שלה, עצירת פרויקט הטילים שלה.

כמה מהמטרות הושגו? כאן צריך להימנע מאמירות בינאריות. העובדה שחלק גדול מהן לא הושגו, לא אומרת שבמלחמה לא היו הצלחות. פרויקט הטילים נפגע. אפשר כמובן לשקם את מה שנפגע, אבל הוא נפגע. השיקום ייקח זמן. גם פרויקט הגרעין נפגע. והיו עוד לא מעט הצלחות טקטיות במלחמה נגד איראן, שהמשטר יידרש להשקיע מאמץ וזמן כדי להתאושש מהן.

אלא שלמלחמה לא יוצאים במחשבה על הישגים טקטיים, יוצאים אליה במחשבה על יעדים אסטרטגיים. את אלה, ישראל לא השיגה. לא שינוי משטר, לא גרעין, לא טילים, לא רשת טרור. חלק גדול מהאחריות לכישלון נופל על כתפיו של הנשיא דונלד טראמפ. הוא קיווה להישג מהיר, וכאשר ההישג סירב להתגשם – מיהר להתייאש ולוותר. הוא ממשיך לומר שלא יאפשר לאיראן להשיג נשק גרעיני. אולי הוא מתכוון לזה. כמותו אמרו לפניו גם ג'ו ביידן, ברק אובמה, ג'ורג' בוש, ביל קלינטון. אף אחד מהם לא יצא למלחמה כדי לוודא שכך יהיה. אף אחד מהם לא בחן את כושר העמידה של איראן ואז התקפל מולה.

נחזור לקושי לשנות עמדה. מתי יגיע הרגע שבו צריך ישראלי לומר לעצמו: תמכתי ביציאה למלחמה וטעיתי בזה? כאמור, זו שאלה שנכונה כמעט לכל אחד מאיתנו. תשעה מכל עשרה. קל לומר: מטרות המלחמה לא הושגו. כמובן, לא נעים לומר את זה, מטריד לומר את זה. אבל קל. הן לא הושגו – וזו אחריותם של המדינה, ראש הממשלה, צה"ל, הנשיא האמריקאי. הם אלה שקיבלו החלטה שסופה אי־הצלחה. קשה יותר לומר: גם אני לא הערכתי נכון את המצב. גם אני חשבתי שנכון לצאת למלחמה הזאת. משמע, גם אני חשבתי שהמטרות ברות השגה. משמע, גם אני נפלתי לאותה מלכודת של ציפיות מוגזמות.

כמה מהישראלים אומרים "טעינו"? נתחיל בחדשות טובות, וקצת מפתיעות. בסקר של JPPI מהשבוע שעבר, כמעט לא מצאנו ישראלים שתמכו במלחמה ועכשיו אומרים שלא תמכו בה. כלומר, יש מעט מאוד ישראלים שכבר לקו באמנזיה נינוחה. כחמישית מהישראלים אמרו "לא תמכתי במלחמה". כעשירית מהיהודים אמרו כך. אלה בערך המספרים הנכונים. כלומר, מי שתמכו עדיין מודים שתמכו.

עכשיו נשאל, וכמה מהם אומרים היום – ואם תרצו, מודים היום – שלנוכח התוצאות תמיכתם הייתה כנראה משגה? התשובה היא: חמישית. 20%. 7% מכלל המשיבים אמרו שתמכו במלחמה "ואני חושב/ת שטעיתי". עוד 13% בחרו באפשרות קצת רכה יותר, אבל דומה בכיוון הכללי: "תמכתי במלחמה ואני לא בטוח/ה שזו הייתה העמדה הנכונה".

זה אומר כמובן שרוב גדול של ישראלים עדיין סבורים שתמיכתם במלחמה, הגם שתוצאותיה אינן משביעות רצון, הייתה המעשה הנכון. כמעט כל מי שתמכו במלחמה ומזדהים כתומכי "ימין" אומרים שצדקו בתמיכתם בה – 96%. את מי שסבורים שייתכן שטעו אפשר למצוא בעיקר במרכז ובשמאל־מרכז. תמיכתם של הישראלים באלה במלחמה בתחילתה הייתה גבוהה מאוד. עכשיו הם מתלבטים אם צדקו או טעו. הם תוהים אם נסחפו בהתלהבות של היציאה לקרב, אם התרגשו מדי מרעם המטוסים, מכוח ההפתעה של הפצצות, מחיסול ההנהגה האיראנית, מהשליטה בשמי איראן. הישראלים האלה אומרים: תמכנו – אולי טעינו. זו לא אמירה קלה. זו לא אמירה טריוויאלית. כי ממנה משתמעת גם הכרה באפשרות של הבנה, אולי אפילו קבלה, של מה שהוביל את הנהגת ישראל למהלך שמתברר כמשגה.

על בנימין נתניהו מוטלת האחריות לחשוב על המטרות של ישראל, על האמצעים שבידיה, ועל יכולתה להשתמש באמצעים כדי להשיג את המטרות בזמן נתון. נתניהו בחן את האמצעים, הגדיר, פחות או יותר את המטרות, ובדיעבד מתברר שהחישוב שעשה כנראה לא נכון. כמובן – נכון לרגע זה, כי במזרח התיכון הכל יכול להשתנות בתוך רגע.

אלא שנתניהו לא טעה לבד. איתו טעו גם רוב הישראלים. כולנו ידענו פחות או יותר מה ישראל יכולה לעשות. ראינו במו עינינו את היכולות לפני שנה, במלחמה הקודמת. כולנו ידענו פחות או יותר מה המטרות שחשובות לישראל. כולנו ידענו גם מי הוא נשיא ארה"ב, על יתרונותיו וחסרונותיו. כולנו ראינו את התמונה – וכמעט כולנו חשבנו שלנוכח התמונה המצטיירת נכון לישראל לצאת למערכה המשותפת עם ארה"ב נגד איראן.

אם זאת הייתה טעות – גם אנחנו טעינו. זה לא מוריד אפילו גרם של אחריות מההנהגה, שתפקידה לשקול בכובד ראש מהלכים הרי גורל כמו מלחמה. זה כן מלמד משהו על מצבנו, על יכולת ההערכה שלנו, על הנטייה המסוכנת שלנו להיסחף, על הקושי שלנו להעריך נכונה את המכשולים בדרך להשגת מטרות.

השבוע השתמשנו במידע ונתונים מאתר המדד, בסקר JPPI, בוויקימדיה, במסמכים מתוך ה־Office of the Historian של משרד החוץ האמריקאי.