מנקודת מבט ישראלית, משבר הורמוז והטלטלה העולמית הם תמרורי אזהרה. אף שפתיחת המיצר והירידה הזמנית במחיר הנפט מעניקות למשק הישראלי אוויר לנשימה בטווח הקצר - דרך התייצבות מסויימת במחירי הדלק ועלויות השינוע, הפחתת הלחצים על השקל ושיפור הסנטימנט למשקיעים – בטווח הארוך הלקח הפוך לחלוטין. מדובר בפשרה ביטחונית מסוכנת הרבה יותר מאשר ברווח אנרגטי: פחות סיכון להסלמה מיידית, אבל לא פחות אתגר תקציבי-ביטחוני מבני.
משבר הורמוז גם חשף את אחת מנקודות התורפה העמוקות ביותר של הכלכלה הישראלית: תלות כמעט מוחלטת ביבוא הנפט שלה באמצעות נתיבי סחר בינלאומיים שבריריים. בשנת 2025 סך היקף ייבוא הנפט הגולמי של ישראל הגיע ליותר מ-21 מיליון טונות – כ-45% מאזרבייג'ן והיתר מרוסיה וממדינות נוספות. לישראל אין את הפריבילגיה להסתמך על אחרים, והיא אינה יכולה להרשות לעצמה להשען על שוק אנרגיה גלובלי תנודתי ובלתי יציב מאי-פעם.
העולם נעשה כאוטי יותר, מקוטב יותר, ומושפע יותר מתנודות גיאופוליטיות - והמשבר האחרון המחיש זאת היטב. בתוך כך, פגיעותן של תשתיות האנרגיה במפרץ מדגישה את נחיצותם של נכסי הגז המקומיים – המאגרים "תמר" "לוויתן" ו"כריש" – לא רק כמנוע צמיחה כלכלי, אלא כעוגן של ביטחון לאומי.
לכן, על ישראל להאיץ את פיתוח התשתיות המקומיות כדי להבטיח עצמאות אנרגטית מלאה. לצד הגז, גיוון מקורות האנרגיה והקמת חלופות – ובהן כורים גרעיניים אזרחיים, אנרגיות מתחדשות ומערכי אגירה מתקדמים – חייבים להיות חלק בלתי נפרד מליבת החוסן האנרגטי של המדינה. הממשלה וחברות אנרגיה נדרשות לפעול במקביל בשלושה צירים אסטרטגיים: ביטחון אנרגטי – ביצור פיזי ודיגיטלי של מתקני אנרגיה קיימים; גיוון מקורות – הפחתת תלות בנפט מיובא והרחבת מרחב האנרגיה הלאומי; השקעה בתשתיות – יצירת שרשראות אספקה חסינות שאינן תלויות בנתיבי שיט פגיעים.
השאלה אינה האם יתרחש משבר אנרגיה נוסף – אלא מתי, וחוסן אנגרטי הוא קו ההגנה הראשון של ישראל מול המציאות האזורית והעולמית החדשה. מזכר ההבנות מייצר רגיעה זמנית בלבד: הוא אינו מסיר את האיום האזורי אלא משנה את צורתו. במציאות זו שבה שוק האנרגיה הפך לחזית גיאו-אסטרטגית בפני עצמה, חוסן לאומי אינו מותרות – הוא תנאי קיום קריטי.
התרעות פיקוד העורף