שני הדברים האלה הפכו שוב את גנץ (שכבר היה מנהיג הגוש מבחירות 2019 ועד להצטרפותו לממשלת הקורונה) למנהיג הגוש. לפחות בסקרים. שבועות מסוימים הוא הגיע כבר לאזור של 40 מנדטים. התנהלותו הפוליטית לא תאמה, בלשון המעטה, את המקום הגבוה שאליו הגיע בדעת הקהל באותה עת. היו כבר אז מי שאמרו על נסיקתו בסקרים: "זה מגרש חניה". אבל אף אחד לא ציפה שכל 40 המנדטים בסקרים יעזבו את החניון. כיום הוא עמוק מתחת לאחוז החסימה.
תמיכה אינסטרומנטלית
במשך תקופה ארוכה יחסית במונחי הקולות הנודדים, הוא הוביל בסקרים כמועמד גוש הרל"ב לראשות הממשלה. תופעה די נדירה. אדם שמתעקש עדיין להגדיר עצמו כימין (לצורך הדיון, נניח בצד את הוויכוח אם הוא ימין או לא) מוביל את גוש המרכז-שמאל. מניסיון היה עליו לדעת שברגע האמת זה לא יקרה. באופן פרדוקסלי מה שנתן את הדחיפה הסודית לתהליך ירידתו היה דווקא החיבור ללפיד, נציג מובהק של הגוש הזה.
לכאורה זה מוזר, כי לפיד כאמור שייך באופן יותר אורגני למחנה הזה. אבל התמיכה בבנט הייתה תמיכה אינסטרומנטלית. השערת הרל"ב הייתה, מן הסתם, שתיוגו כ"ימין" יקל עליו להפיל את מחנה הימין - דבר שגנץ ולפיד לא הצליחו באופוזיציה. אז בנט חבר ללפיד, רק כדי לראות את התממשות החשש שבגללו הוא עשה את האיחוד מלכתחילה.
אני מרשה לעצמי להניח שאם היו לפנינו עוד כמה חודשים לפני הבחירות באוקטובר - היה גם מגיע מועמד חמישי להובלת הגוש. זהו מחנה של חולות (או קולות) נודדים, שמטרתו, אולי היחידה, היא להדיח את ביבי. לכן אין לו נאמנות למנהיג כלשהו, ואפילו לא לאיזה קו מוגדר אידיאולוגי או פוליטי.
אגב, ניתן ללכת אפילו יותר אחורה, כי בגין גם עמד לפני כן בראש האצ"ל. אז למעשה במשך יותר משמונה עשורים הגוש הזה הונהג על ידי ארבעה מנהיגים בלבד. המחנה הזה יודע מה הוא רוצה. הוא לויאלי למי שעומד בראשו. הלויאליות הזו נבחנה גם בימים קשים, עיין ערך תקופת תריסר מנדטים (אחרי בחירות 2006) או הימים שאחרי 7 באוקטובר.
אפשר להניח שסוגיית היעדר מנהיג מוסכם תמשיך ללוות את גוש הרל"ב, יהיו אשר יהיו תוצאות הבחירות הקרובות.
התרעות פיקוד העורף