ביום בהיר - טראמפ החליט: לא עונה לנתניהו ומסנן שיחות

אווירת הנכאים הכללית בעקבות סיבוב הפרסה של דונלד טראמפ מוצדקת. מזכר ההבנות שלו עם איראן הוא כישלון קולוסאלי. אין שום דרך אחרת להציג זאת אחרי תמיכה כמעט בלתי מסויגת מאז שעלה לשלטון, לא רק בסיבוב האחרון – אלא גם בארבע שנות שלטונו הקודמות ושיתוף פעולה שהגיע לשיא במערכה הצבאית המשותפת נגד משטר האייתוללות. השיקולים האחרים – אלה שלמעשה תמיד היו ברקע, אבל התקווה הייתה שהנשיא האמריקאי יידע להתעלם מהם ולהתרכז בעיקר – הם שגברו בסוף והכריעו את הכף בעד הסכם, בעד כניעה.

בעוד טראמפ, אנשיו, וכנראה רוב הציבור האמריקאי חוגגים לנוכח חזרת מחירי הדלק לממדם הטבעי, בישראל, ככל שהולכים ומתבררים פרטי ההסכם, רק גוברת המבוכה. זו לא רק הפניית העורף של טראמפ לערכים שבשמם יצא למלחמה היסטורית עם ישראל רק לפני ארבעה חודשים ומחיקה של כל מה שהוא אמר, הבטיח ואיים – אלא גם שינוי הטון.

לאחר שבמשך חודשים שיבח את ישראל והילל את השותפות בינה לאמריקה, כולל הטחת רפש במדינות ערב והמערב שגמגמו, היססו ובסוף הכריעו שלא לסייע למערכה המשותפת, מהופעותיו הפומביות האחרונות של הנשיא נראה כי ישראל הפכה בעיניו ללא פחות מנטל. מילא שהחליט להתנער מכל הסיפור, תוך השלכת ישראל אל מתחת לגלגלי האוטובוס, אבל אפילו את המינימום של הצגת מסמך ההבנות למנהיג הישראלי - סירב לעשות למרות בקשתו. וזה אחרי חודשים של תיאום מוחלט ושיחות טלפון כמעט יומיות בין טראמפ לבנימין נתניהו. ביום בהיר אחד החליט הנשיא האמריקאי שהוא לא זמין יותר. מסנן את ראש הממשלה ולא מקבל שיחות.

משלל הדברים המטורללים שאמר בשבוע האחרון, כמו למשל שבלעדיו ישראל לא הייתה קיימת עוד, או שמי שיעשה עבודה טובה בפירוק חיזבאללה יהיה איש אל־קאעידה בדימוס אבו מוחמד אל־ג'ולאני, בצבצה אמת אחת שאותה מקבלי ההחלטות צריכים להפנים מכאן ולהבא. טראמפ אמר שישראל דשדשה זמן רב מדי בלבנון. שפירוק חיזבאללה על ידה היה צריך להסתיים מזמן. הוא כמובן התעלם לגמרי מהעובדה שמי שקשר את ידיו של צה"ל בהסכמי הפסקת אש ובאיסור לירות על ביירות היה הוא עצמו, אבל האשמה על כך שאכן הקשיבו לו – מוטלת על כתפי ההנהגה הישראלית, ועליה בלבד.

הלקח המתבקש צריך להילמד מיד. החזקת זירות מלחמה פתוחות לאורך זמן פוגעת בישראל וגורמת לאובדן סבלנות גם מצד ידידיה. בעוד באיראן כרגע צריכים להסתפק במה שנעשה עד כה (ההסכם אומנם יאפשר לה להשתקם ואף לחדש את תוכניות הגרעין, הטילים ומימון ארגוני הטרור, אולם הישגי המלחמה שלפני ההסכם עוד יישמרו לאורך כמה שנים); ובלבנון כל שנותר, לפחות כרגע, הוא רק התעקשות על הישארות צה"ל באזורים הכבושים, גם אם הפעולה הצבאית בינתיים לא תורחב; הזירה שבה ישראל יכולה וחייבת לפעול בכל הכוח, כאן ועכשיו, היא רצועת עזה. החזיתות האחרות ותעדופן המובן הקפיאו את המצב אחרי כיבוש של כ־60% מהרצועה, אבל משימת פירוק חמאס משליטה באוכלוסייה העזתית ב־40% הנותרים טרם הושלמה.

המועד האחרון שבו מסמך 20 הנקודות הטראמפי קובע כי חמאס צריך להתפרק מנשקו, מרצון או בכוח, כבר חלף מזמן. האיסור לתקוף ברצועה מכוח ההסכם בערבות האמריקאית שהביאה לשחרור כלל החטופים בה, כבר לא בתוקף. אין צורך לאשררו ולמעשה גם אין עם מי. בטח לא עם יושב הבית הלבן שסרח. תקיפה בעזה היא לא הפרת ההסכם, אלא חלק בלתי נפרד ממנו.

אז לפני שישראל תואשם שוב בהתבוססות בבוץ העזתי ובהתרשלות במשימת פירוק ארגון הטרור, או בהצעה הזויה נוספת שמישהו אחר יעשה עבודה טובה יותר ממנה - אולי הג'יהאד האסלאמי, עבד אל־פתאח א־סיסי, או כל הצעה מטורללת אחרת – הפעולה בעזה חייבת להיות קטלנית ומהירה. ואם טראמפ יטען שחידוש המלחמה בעזה פוגע במאמציו להשיג שלום עם איראן – שיקפוץ. מי שלימד את ישראל שאסור להקשיב לו בדברים האלה – זה הוא עצמו. ואם משטר האייתוללות יחליט לבטל את ההסכם בגלל זה, כמו שאיים שיעשה אם ישראל תתקוף בלבנון, אדרבא שיבטל. יהיה זה רווח כפול.

ויש עוד דבר, סיפוח יהודה ושומרון. תקווה שהופרחה בתחילת הקדנציה אבל נגוזה במרוצת הזמן. כעת בשלה השעה. הממשלה לא יכולה להרשות לעצמה להגיע לבחירות ללא הישג ממשי. המסרים של נתניהו על ההישגים הגדולים של המלחמה בכל הזירות הם נכונים ואמיתיים, אבל לא יכולים להחזיק מים.

העובדה שישראל יצרה אזורי חיץ וכבשה שטחים במדינות אויב, לראשונה מאז 1967, היא מדהימה. גרנדיוזית. על החרמון הסורי חיילי צה"ל. הכפרים בדרום לבנון חרבים. עזה ברובה אבק ואפר. אבל הישגים אלה, עצומים ככל שיהיו, כבר לא חדשים. בטח לא כאלה שיהיה ניתן לנפנף בהם בעוד ארבעה חודשים, משסדר היום הציבורי יתהפך עוד מאה פעם.

אף שטראמפ אכזב, נתניהו לא רוצה שיהיה משותק בידי גורמים אנטי־ישראליים ובחלקם אף אנטי־אמריקאיים מובהקים, המאפיינים כמה מהמועמדים הדמוקרטיים לסנאט ולקונגרס. הוא גם עדיין סבור שהשותפות איתו, לאורך זמן, תחזור לקדמותה. הוא מעדיף להמשיך לפעול בדרום לבנון בפעולות מדודות למרות הביקורת מבית, מאשר להפציץ בניינים בדאחייה ולהקים עליו את הנשיא האמריקאי.

נתניהו אף סבור כי את הנזקים התדמיתיים של השבוע האחרון יהיה אפשר למחוק כליל בארבעת החודשים הבאים. וכי הוא וטראמפ עוד יעשו דברים גדולים יחד, שידהימו את הציבור הישראלי ואולי את העולם עוד לפני הבחירות. באופוזיציה ניצלו את ההזדמנות להתגולל על הממשלה והציגו את המהלכים האחרונים של טראמפ ככישלון מדיני. הביקורת נכונה, אבל כשהיא נשמעת מפיהם קשה שלא לגחך. גדי איזנקוט, נפתלי בנט, יאיר לפיד, יאיר גולן ואביגדור ליברמן הם אנשי הכניעה. חלקם מתוך חולשה, אחרים מתוך תפיסת עולם מובנית.

הדבר הראשון שעליו החליטו בנט ולפיד, שאחזו בשלטון קצר המועד שלהם, עם נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, הוא החלת מדיניות "אין הפתעות". ישראל, הבטיחו, לא תפעל בשום זירה ללא תיאום ואישור. הם גם התגאו בכך. את נתניהו הם האשימו שפעל נגד הנשיא דאז ברק אובמה, כשרץ לקונגרס ופעל מאחורי גבו למנוע הסכם מסוכן עם איראן, והודיעו שבמקום שבו הרס את היחסים עם אמריקה, הם יהיו אלה שיתקנו.

עכשיו אותו בנט מאשים את נתניהו שלא עמד בתוקף מול טראמפ. אין מגוחך מזה. כך גם הדרישה שלהם לפעול בכוח בעזה ולבנון, ואם צריך – לגמור את העבודה בעצמנו באיראן למרות נטישת אמריקה. הם הרי תבעו להיכנע ליחיא סנוואר, למוחמד דף ולחסן נסראללה שמונה חודשים אחרי שהמלחמה התחילה.

הם טענו שלא צריך לכבוש את רפיח, ושהדרישה להשתלט על ציר פילדלפי בניגוד ללחץ האגרסיבי האמריקאי שלא לעשות זאת היא רק "ספין". איזנקוט ובני גנץ אפילו פרשו מהממשלה במחאה על כך שנתניהו לא מאמץ את עמדתם, שנתמכה על ידי הרמטכ"ל הרצי הלוי וראש השב"כ רונן בר. כולל בנט ולפיד מבחוץ. אפשר רק לדמיין איך היו נראות הזירות השונות לו היו מקשיבים להם, ואם לחמאס הייתה גישה בשנתיים האחרונות לציר ההברחות שהזין אותו במשך עשורים בציוד לחימה, בחומרי נפץ ובבטון.

בהנחה שחלומות לא תמיד מתגשמים, מנסה ראש הממשלה להוביל את היוזמה הבאה: הרשימה הארצית, שרק אליה יכולים להתמודד ח"כים ושרים מכהנים, תורחב עד המקום ה־40. כלומר, נציגי המחוזות, במקום להתחיל בסביבות המקום ה־20, יתחילו רק במקום ה־40 ואילך. מספר המחוזות יצומצם מ־10־11 לשישה בלבד, מהלך שכולל איחוד מחוזות כמו דן עם תל אביב וירושלים עם יו"ש. במקביל מתכוון נתניהו להילחם על לפחות שמונה שריונים מטעמו עד המקום ה־30.

הצעתו צפויה להיתקל בהתנגדויות אדירות, אולם להערכתו הכוחות הגדולים בתוך הליכוד עשויים להתייחס אליה כאל הרע במיעוטו, ובסופו של דבר לתמוך בה. להערכתו של נתניהו, השיטה החדשה, אם תאושר, תביא לכך ששישה עד שמונה ח"כים ושרים מכהנים ייפלטו מהרשימה הבאה. זו לא השחיטה שציפו לה אם תיוותר על כנה השיטה הקיימת, שבה מספר המודחים יוכפל.

הבעיה היא שהמסר קלוש והסיכוי שיתפוס – אפסי. באיזה עולם המועמד לראשות הממשלה של המחנה המתמודד נגד נתניהו הוא לא ראש המפלגה הגדולה? באיזה עולם בנט חי, כשהוא סבור שיש תרחיש שבו איזנקוט, שעומד להוביל עליו משמעותית, יודיע שלמרות הסקרים בנט הוא מועמדו המומלץ לראשות הממשלה?

בריאיון שקיים ברדיו בבוקר שלמחרת היה בנט מרוכך יותר. השתמע ממנו שישקול בבוא העת להודיע שהרמטכ"ל לשעבר הוא ראש המחנה והוא יעבור להיות מספר 2 תחתיו. כדי לא לקרוס לגמרי, אולי אפילו למחוזות החד־ספרתי המשפילים, ממשיך ללחוץ בנט על איחוד עם איזנקוט, בנוסח כחול לבן. כך יקבע את מעמדו כמספר 2 בלי לשלם את המחיר על תוצאה מבישה ברגע האמת.

אבל איזנקוט ממש לא ממהר להתמסר, אפילו אם יהיה הוא שיעמוד בראש. על פי הסקרים הפנימיים שבידיו, ולא רק בידיו, איחוד כזה גורע ממספר המנדטים של המפלגה המאוחדת, מאשר ריצה עצמאית של כל אחת בנפרד. מהלך כזה אולי יהיה טוב לבנט אישית, כפי שסבר כשקפץ לאיחוד הטיפשי והנמהר עם לפיד, אבל יזיק לגוש.

ליברמן, אגב, חושב כמו איזנקוט. אומנם מרוץ דו או תלת ראשי יביא לבזבוז אנרגיה במלחמות פנימיות במקום להתמקד במטרה המרכזית – נתניהו, אבל מדובר במחיר זניח לעומת אובדן המנדטים הצפוי. כך לפחות על פי סקרים עדכניים. אם הסקרים ישתנו רגע לפני סגירת הרשימות, גם ההערכות ישתנו בהתאם. כחול לבן, מזכירים אנשי איזנקוט, הוקמה ביממה האחרונה של הגשת רשימות המועמדים, ולכן הכל ייבחן רק ברגע האמת ולא דקה קודם לכן.

היה זה אחרי ההודעה המשותפת של ש"ס ויהדות התורה על שיבוש עבודת הכנסת בשל החלטתו של נתניהו לתקוע את חוק המעונות. משה גפני, יו"ר דגל התורה, החליט על דעת עצמו לקחת את המאבק צעד קדימה ולהורות לחברי הכנסת של מפלגתו להתנגד להעברות תקציביות בוועדת הכספים. זה כבר לא רק חרם, זו כבר הכרזת מלחמה.

אריה דרעי רתח. לא רק שהדבר לא תואם איתו, אלא שהמהלך עלול לטרפד את ניסיונותיו האחרונים לעשות מהלך אמיתי לצינון האווירה הסוערת בציבור החרדי באמצעות חוק גיוס חלקי בהוראת שעה. בעוד דגל התורה ואגודת ישראל סבורות שמתקפה שלהן נגד הממשלה תפיס את דעתם של מצביעיהן, דרעי חושב בדיוק ההפך. שהרגעה תושג רק במהלכים אמיתיים שעבורם צריך דווקא להגביר את שיתוף הפעולה עם ראש הממשלה כדי שיתמוך בהם.