באותו רגע נרגעתי, מפני שהבנתי שהדברים חזרו למסלולם. הנה ראש הממשלה מצא את השעיר לעזאזל שלו, והפעם, אופס, כמו בעבר, חיל האוויר. ה"קפלניסטים" ש"סירבו" לשרת ביום פקודה, שיצאו, לכאורה, כנגד הממשלה. הטייסים האלה שוב איתנו, ושוב הם מפריעים לנו. והרי קצר המרחק מפה עד אשר ראש הממשלה יכריז, כפי שעשה רק לפני פחות משלוש שנים: "אפשר לוותר על טייסת או שתיים של F15".
ניצחון "רחפני אמזון"
עכשיו מתברר שהאיראנים הם חכמים ומסוכנים יותר מעמיתיהם בשתי המדינות השכנות, סוריה ועיראק. כורי הגרעין של אותן מדינות הושמדו בידי ישראל, האיראנים למדו את הלקח, הם טמנו את הצנטריפוגות שלהם עמוק־עמוק באדמה הסלעית והבלתי חדירה, כמו גם מאות ואולי אלפי טילים בליסטיים שהוסתרו בחוכמה במעבה האדמה.
ומה קרה, בעצם? האור הירוק ניתן, ישראל תוקפת בכל נקודה שסימנה על המפה; המערך הגרעיני, מאגרי הטילים, התשתיות התעשייתיות והנמלים, ובעצם הכל (חוץ, אולי, מתשתית הגז והנפט). ואיראן נשארת על הרגליים, והעיקר – האורניום המועשר וכנראה גם מרבית הצנטריפוגות לא נפגעו. פתחי המחילות של טילים נפגעו, אבל הטילים נשארו שלמים. לא קרה.
הייתה עוד אשליה. אם האמריקאים ייכנסו למערכה, עם נושאות המטוסים ומטוסי ה־B52, והפצצות האיומות - פצצות הגיהנום העצומות חודרות הבונקרים – ייזרקו מהאוויר, זה יסיר לחלוטין את האיום האיראני. נושאות המטוסים הגיעו, מטוסי ה־B52 טסו יממות הלוך ושוב, פצצות האימים נזרקו, ואיראן, על מערכיה השונים, הפגועים אומנם אבל עדיין שמישים, עומדת על הרגליים.
והייתה גם אשליה אחרת, חיזבאללה: ישראל רקמה את "תוכנית הביפרים". חשבנו כי לכשיתפוצצו הביפרים, הרי בשנייה אחת אלפי פעילי חמאס וחיזבאללה ייפגעו, והארגון ייפול.
אינני יודע כמה מאות מיליוני שקלים או דולרים הושקעו בפרויקט הזה. שנים ארוכות של מאמצים, מפעלים נפתחו ונסגרו, חברות דמה הוקמו, אנשי מוסד עברו בכל כדור הארץ. חיזבאללה אכן קנו את הפיתיון, הפיצו את הביפרים הממולכדים, וביום הדין הם התפוצצו.
אבל מה קרה אחר כך? חיזבאללה, תוך זמן קצר, קם על הרגליים, שכח את הביפרים, התעלם מהעובדה שמנהיגיו הצבאיים והאזרחיים חוסלו, והוא ממשיך להילחם עד עצם היום הזה. אשליה.
ומה עוד? ישראל בנתה מערכת הגנה אווירית משוכללת, לכאורה. שום דבר לא יחדור אותה. אז קודם כל, חדרו: רקטות מעזה, טילים מאיראן ועכשיו הרחפנים מלבנון.
ישראל הייתה הראשונה אולי במזרח התיכון שפיתחה את הממד הצבאי של רחפנים וכטב"מים, אבל בסוף, בזירה הזאת עצמה שבה התמחתה, חטפה ועדיין חוטפת את האכזבה הגדולה ביותר. "רחפני אמזון", בכמה מאות דולרים, מחוברים לסיב אופטי שנמשך לאורך כמה קילומטרים, מסיבים נזקים בגוף ובנפש לחיילינו בדרום לבנון, ולישראל אין תשובה.
איך, אתה שואל את עצמך, לא חשבנו שהרחפנים האלה יופעלו בהיקף כזה ובאופן כזה נגדנו? הרי אנו רואים במשך שנים מה קורה במלחמת אוקראינה־רוסיה. יש מספר גופים במדינת ישראל שאמונים על מחקר ופיתוח של נושאים טכנולוגיים כמו הרחפנים הללו, האם הם לא עקבו אחר המלחמה הזו?
בסוף, חיילינו רצו לרכוש רשתות דייגים מיפו כדי להגן על עצמם ועל כלי הרכב המשוריינים שלהם. גם פה שגינו באשליה שאנחנו יכולים להגן מפני הכל - פיתחנו כיפת ברזל, קלע דוד וטילי חץ ב־3 מיליון דולר לכל טיל, ובסוף הנשק הפרימיטיבי, הקטן הזה, מצליח לטלטל את כוחותינו בצפון ואת היישובים הסמוכים לגבול.
טכנולוגיית רשתות הדייגים
איראן היא מדינה עצומה, 90 מיליון תושבים, נשלטת היטב בידי האייתוללות מצד אחד ומשמרות המהפכה מצד אחר. ואנחנו, מרחוק, בפעולה אחת או שתיים או שלוש, חושבים שאפשר להביא להחלפת שלטון ולתקומתו של משטר חדש, שהדבר הראשון שיעשה הוא סגירת תוכנית הגרעין ושלום במזרח התיכון…
לא היו רגליים וידיים לרעיון הזה, וגם בו השקיעה ישראל השקעה עצומה. המדהים הוא שארצות הברית, ובעיקר הנשיא שלה, קנו אותו, והסוף ידוע. באיראן שולטים משמרות המהפכה, המנהיג העליון החדש חי, ואיראן ניהלה מו"מ קשוח עם ארה"ב.
הגיע הזמן שנפסיק לחיות באשליות שאנו יודעים ויכולים לעשות הכל. אנחנו, אכן, בעלי יכולות, יכולות מגוונות, אבל הן מוגבלות. אולי ניגמל מהמחשבה, כי "מה שלא הלך בכוח ילך ביותר כוח"? יש לנו עכשיו זמן, אינני יודע כמה, לחשיבה מחודשת על כל אותן האשליות שראש הממשלה, שהיה פה תמיד, כך נראה, וממשלתו הזינו אותנו בהן.
אם אנחנו יוצאים עם משהו מהמלחמה הזאת, זו ההכרה ביתרונות שלנו, ובאותה נשימה ממש - גם במגבלות שלנו. ברעיון שלא הכל ניתן להשיג. ואולי מותר לחשוב סוף־סוף גם על שלום.
התרעות פיקוד העורף