אלא שבראייה גאו-אסטרטגית וכלכלית רחבה, כבר עתה ברור שמדובר בהסכם חלקי ושברירי, שפרטיו לוטים בערפל. אף שהעסקה מייצבת את האזור ומפחיתה את הסיכוי לעימות ישיר בין ישראל לאיראן, המשטר בטהרן יוצא ממנו מחוזק: הקלה משמעותית בסנקציות, הכרה דיפלומטית מחודשת וזרימת הון אדירה משפרות את עמדת המיקוח של טהרן, ומנגד - מחלישות את מעמדה האסטרטגי של ישראל.
במקביל, במשא ומתן המתקיים בשווייץ צפויה להתבהר סוגיית העשרת האורניום – ליבת המחלוקת בין איראן לארה"ב, ישראל והמערב. כל עוד תוכנית הגרעין האיראנית אינה מסולקת, שוק האנרגיה העולמי יישאר נתון באי-ודאות חריף וברגישות קיצונית, כשפרמיית הסיכון הגאופוליטית עלולה לזנק בכל רגע.
פשרה מסוכנת
המשבר חשף גם את הפגיעות המבנית העמוקה של השוק הגלובלי ואת מרכזיותו של מצר הורמוז – צוואר הבקבוק האסטרטגי החשוב בעולם, שדרכו עוברת כחמישית מאספקת הנפט והגז העולמית. כתוצאה מכך, לא רק שאיראן יוצאת מהמשבר עם "תמונת ניצחון", אלא שמרחב הסיכונים של ממשלות, תאגידי ענק וחברות השתנה מן היסוד, ומוביל כבר עתה לשינוי דרמטי באסטרטגיות הסיכון וההשקעה שלהם, כולל בישראל.
הנורמלי החדש
אומנם החתימה על ההסכם הובילה לירידה מיידית של כ-4%-5% במחירי הנפט, שהתייצבו סביב 80 דולר לחבית, אך השוק רחוק מחזרה לשגרה שלפני 28 בפברואר. פתיחה פוליטית של המצר אינה שקולה לפתיחה פיזית שלו, ומצבו אינו ברור.
חמור מכך, במהלך המשבר משכו ארה"ב, מדינות אירופה ובעיקר כלכלות אסיה, כמויות אדירות ממאגרי החירום האסטרטגיים שלהן. מדובר במדינות כמו יפן וקוריאה הדרומית, שתלויות בכ-72% ו-65%, בהתאמה, ביבוא האנרגיה שלהן דרך הורמוז. רמות המלאי הנוכחיות נמצאות בשפל מסוכן, שמשמעותו היא אובדן "כרית הביטחון" המרכזית של השוק.
מנגד, מי ש"נהנית" מהמצב היא ארה"ב, שהגדילה את היקף יצוא הנפט שלה מתחילת המשבר בכ-30% והגיעה לשיא של למעלה מ-5 מיליון חביות ביום, מה שהפך אותה לספקית המרכזית שאיזנה את שוק האנרגיה העולמי. כל זעזוע או פיצוץ בשיחות בשווייץ עלול להקפיץ את מחיר הנפט אל מעבר לרף ה-100 דולר. על רקע זה, ההערכה הרווחת היא שסיכוני אנרגיה גאו-אסטרטגיים הם אינם אירוע קיצון אלא מציאות קבועה. זהו "הנורמלי החדש".
מנקודת מבט ישראלית, משבר הורמוז והטלטלה העולמית הם תמרורי אזהרה. אף שפתיחת המצר והירידה הזמנית במחיר הנפט מעניקות למשק הישראלי אוויר לנשימה בטווח הקצר – דרך התייצבות מסוימת במחירי הדלק ועלויות השינוע, הפחתת הלחצים על השקל ושיפור הסנטימנט למשקיעים – בטווח הארוך הלקח הפוך לחלוטין. מדובר בפשרה ביטחונית מסוכנת הרבה יותר מאשר ברווח אנרגטי: פחות סיכון להסלמה מיידית, אבל לא פחות אתגר תקציבי-ביטחוני מבני.
נפט זול יותר ונתיבי סחר בטוחים יותר הם יתרון נקודתי, אך מנגד איראן יוצאת מהמשבר מחוזקת כלכלית, מדינית ואזורית. ההסכם מצמצם איום מסוים, אך משמר – ואף מעמיק – איום אסטרטגי רחב יותר. הוא מייצר מציאות גאו-אסטרטגית-אנרגטית חדשה, שבה איראן משיבה לעצמה לגיטימציה בינלאומית, משקמת את כלכלתה וכוחה הצבאי, ומרחיבה את מרחב הפעולה של רשת הפרוקסים שלה, בעוד ישראל נדרשת להגדיר מחדש את תפיסת הביטחון הלאומי והאנרגטי שלה.
על ישראל לבסס את יכולת ההרתעה מול איראן, להעמיק את שיתופי הפעולה האזוריים עם מדינות המפרץ ולהדק את התיאום עם וושינגטון – חרף ההבנה שהאינטרסים אינם חופפים עוד באופן מלא. בתוך כך, מזכר ההבנות שנחתם אינו סוף המשבר – הוא תחילתו. מעבר לחשש מדינמיקה אזורית שבה ארה"ב תכפה על ישראל לגלות איפוק מול חיזבאללה כדי לא לסכן את ההסכמות שהושגו, ברור שכל הסכם שאינו כולל פירוק מוחלט של תוכנית הגרעין אינו מבטיח יציבות. הוא מייצר רגיעה זמנית בלבד – אשליה מסוכנת של שקט.
לישראל אין את הפריבילגיה להסתמך על אחרים, והיא אינה יכולה להרשות לעצמה להישען על שוק אנרגיה גלובלי תנודתי ובלתי יציב מאי-פעם. העולם נעשה כאוטי יותר, מקוטב יותר, ומושפע יותר מתנודות גאופוליטיות – והמשבר האחרון המחיש זאת היטב. בתוך כך, פגיעותן של תשתיות האנרגיה במפרץ מדגישה את נחיצותם של נכסי הגז המקומיים – המאגרים תמר, לווייתן וכריש – לא רק כמנוע צמיחה כלכלי, אלא כעוגן של ביטחון לאומי.
לכן על ישראל להאיץ את פיתוח התשתיות המקומיות, כדי להבטיח עצמאות אנרגטית מלאה. לצד הגז, גיוון מקורות האנרגיה והקמת חלופות – ובהן כורים גרעיניים אזרחיים, אנרגיות מתחדשות ומערכי אגירה מתקדמים – חייבים להיות חלק בלתי נפרד מליבת החוסן האנרגטי של המדינה.
הממשלה וחברות אנרגיה נדרשות לפעול במקביל בשלושה צירים אסטרטגיים: ביטחון אנרגטי – ביצור פיזי ודיגיטלי של מתקני אנרגיה קיימים; גיוון מקורות – הפחתת תלות בנפט מיובא והרחבת מרחב האנרגיה הלאומי; והשקעה בתשתיות – יצירת שרשראות אספקה חסינות שאינן תלויות בנתיבי שיט פגיעים.
השאלה אינה אם יתרחש משבר אנרגיה נוסף – אלא מתי, וחוסן אנרגטי הוא קו ההגנה הראשון של ישראל מול המציאות האזורית והעולמית החדשה. מזכר ההבנות מייצר רגיעה זמנית בלבד: הוא אינו מסיר את האיום האזורי אלא משנה את צורתו. במציאות זו שבה שוק האנרגיה הפך לחזית גאו-אסטרטגית בפני עצמה, חוסן לאומי אינו מותרות – הוא תנאי קיום קריטי.
התרעות פיקוד העורף