כל בר-דעת אמור להבין שלאויב פנאטי-אידיאולוגי כמו המשטר באיראן, שהיעד העליון שאליו הוא חותר הוא השמדתם של השטן הגדול והשטן הקטן, אין להעניק שום לגיטימציה, אלא לנדות אותו ממשפחת העמים, ואם אפשר – להכניעו ולהפילו. לעומת זאת, ארה"ב רוצה דווקא לכבד אותו בחתימה על הסכם עימו.
אבל גם אם איראן היתה מדינה שראוי ונכון היה לחתום עימה על הסכם כלשהו, חשובה ההבחנה בין שני סוגי הסכמים. בסוג האחד מסתיים ההסכם כשה"תן וקח" שבו מתמלאים, ואחריהם כל צד פונה לדרכו. כאלה הם למשל חוזי מכר בין אנשים, חברות או מדינות. זה סוג החוזים שבהם מורגלים היטב צמד הנדל"ניסטים שנשלחו מן הבית הלבן היישר לתוך לוע התנין האיראני-פקיסטני-קטארי.
אלא שההסכם שאמורים לחתום האמריקאים עם האייתוללות, או ליתר דיוק עם משמרות המהפכה, אינו כזה, אלא מן הסוג השני, שאליו הצמד אינו מורגל. הסכם כזה פותח ומסדיר מערכת יחסים ארוכת טווח בין הצדדים. בתחום הפרטי מוכרים לנו, לדוגמה, חוזי שכירות וחוזים בין עובד ומעביד, ואילו בין מדינות – הסכמי הפסקת אש והסכמי שלום, המסדירים את היחסים העתידיים בין הצדדים.
בהסכמים כאלה, שמהותם יצירת מערכת קשרים וקיום הבטחות עתידיות, חשוב שעוד לפני החתימה כל צד יחקור וילמד את השני. כך, כשאדם משכיר נכס, הוא מברר טרם ההשכרה מי השוכר, מה מוסר התשלומים שלו, ומהם הסיכויים שיעמוד במילתו וישמור על המושכר ותכולתו.
כשמדובר בתחום הבין-מדינתי, בכל חוזה, ובמיוחד מן הסוג המתמשך כמו חוזי שלום, חוזי שביתת-נשק, או חוזה המחייב צד לא לעסוק בטרור, לא לתמוך בארגוני טרור ולא לפתח נשק גרעיני – נדרש שיהיו לצדדים הבנה עמוקה וידע רב. אלה חייבים לכלול לא רק את הנושאים המותנים במפורש בחוזה, אלא גם מה שההיסטוריה מלמדת על הצד השני.
אך למרבה החרדה והתמיהה, אצל האמריקאים, ובמיוחד אצל הנדל"ניסטים המורגלים בחוזי מכר, הבנה וידע כאלה – על האסלאם, היחסים בין הסונים לשיעים, המשטר השיעי של איראן והאידיאולוגיה המכתיבה את מהלכיו, ומערכות היחסים האזוריות וההשלכות של הסכם כזה עליהן – פשוט אינם קיימים.
חמור מכך. במרוץ התחנונים המביש להסכם עם איראן מתרחש מפגש בין שתי מגמות בעייתיות: האחת היא זו שמנהלים סטיב וויטקוף וג'ארד קושנר בבורות מזהרת בברכת שולחם. בעולמם הנדל"ני של אלה, עסקה טובה מסתיימת תמיד בהסכם, שלו הם מקפידים תמיד לקרוא "עסקה" – deal, ולא הסכם – agreement; השנייה היא זו שמייצגים סגן הנשיא וחבורתו, הדוגלים בהשקפת עולם בדלנית, שמושפעת בימינו מן הפרוגרסיביזם, ולפיה כל קונפליקט בין עמים ומדינות יכול וצריך להיפתר בדרכי שלום, ומטרת-העל של מדינאים אמורה להיות עצם ההגעה להסכם.
אלא כשזו מטרת-העל, אין ברירה אלא לבחור בעיוורון מדעת. זה העיוורון שמביא את סגן הנשיא ואנס לשפץ את ההיסטוריה, כשזו אינה מתאימה למהלכים שבהם הוא מעוניין; זה העיוורון שגורס כי הסכם, גם אם אין סיכוי ריאלי שהאויב יקיים את תנאיו, עדיף על נקיטת צעדים לנטרול יכולותיו להגשים את מטרתו להשמידך; זה העיוורון המביא את נשיא ארה"ב לומר ששליטי איראן הם דווקא נחמדים, או שאפשר בהבל פה לסיים סכסוכים "בני 3,000 שנה"; וזהו העיוורון שמביאו גם לומר שרצוי לתת לג'ולאני הצדיק לעשות סדר בלבנון.
אבל אותו עיוורון קיים גם במחוזותינו. אומנם אין אצלנו אשליות בקשר לאיראן, אבל אשליות בקשר לפלסטינים יש ויש. זהו העיוורון שמביא את נאמני אוסלו וחסידי "פתרון שתי המדינות" להאמין באגדה שאומרת שהרשות הפלסטינית, הדוגלת באידיאולוגיה נאצית, היא פרטנר לשלום, ולהתנער מן המחירים ששילמנו בגלל אגדה זו, ושאם תמומש – עוד נשלם.
התרעות פיקוד העורף