אינני יודע מי תנצח במונדיאל, אך תאגיד השידור הציבורי יביא לנו את זה בעטיפה נפלאה שקוצרת עבורו שבחים. את הגול שכולם יזכרו הכניסה נבחרת אחת קטנה, מאי אחד קטן, שהצליחה לעלות למונדיאל. לא, זו איננה מדינת האי שלנו. זו קוראסאו, שכבשה שער שוויון מול נבחרת גרמניה בדקות הראשונות של המשחק והתקבעה בתודעה להמשך משחקי גביע העולם בכדורגל 2026.
יש מעט מאוד אנשים שמבינים בתחום, שמוכנים להתערב כי אותה נבחרת תנצח בטורניר כולו. אבל את ההישג שלה לא צריך להסביר, כי משהו ברור לא דורש הסברים, גם לא במזרח התיכון ובוודאי שלא מול האיראנים. אז איך הגענו שוב למצב שבו מחצית אחת מתבשמת בניצחון אדיר, ומחצית שנייה אבלה על כישלון מזהיר? אלו אינן מחציות כדורגל, אלא עם ישראל שלנו.
לא תמיד האמת באמצע. יש יתרונות וחסרונות בכל מצב נתון, וגם כאן. אבל תופעת המחצית בישראל לא התחילה באיראן. תפתחו שני ערוצי טלוויזיה ותראו את שתיהן – שתי מציאויות שונות בנוגע לאותו הרגע בדיוק, פרשנויות שונות לגמרי כמעט בכל נושא: הישגים צבאיים ומדיניים; הסיבות לאלימות הגואה בחברה, בנוער ובכבישים; וגם לגבי אותו אויב מר וסבלני, שיושב עכשיו ומצפה למיליארדי דולרים שיגיעו במהרה, ואם לא – הוא כבר יידע מה לעשות.
השופט הוציא את המשרוקית ושרק לתוספת הזמן במלחמה על הסדר העולמי החדש. הוא ישפיע על כל אחד ואחת מאיתנו בשנים הקרובות, ולא יהיה VAR שנוכל כולנו להביט בו כשהוא מכריע על בסיס נתונים, כי במשחק הישראלי, המחולק לשתי מחציות, העם כבר קבע מה נכון. אז האם אנחנו לקראת ניצחון מזהיר או לקראת כישלון אדיר? תלוי איזה יציע שואלים. זה לא עניין של נכון או לא נכון, זו עובדה, כי עם ישראל רואה את המציאות שלפניו כתמונת מראה בשני חלקים, גודלם יוכרע לקראת סוף השנה בקלפיות, המציאות ודאי שלא.
מה גורם למדינה שמחזיקה בבתי החולים הטובים בעולם, במערכות הנשק המובילות בכל תחום כמעט ובתמ"ג שמדינה כמו קוראסאו יכולה רק לחלום עליו, לראות כמעט כל נושא כמו שני דברים שונים: אלו המרוּצים שצוחקים על החמוצים, ואלו הביקורתיים שלא יודעים מנוח ובטוחים שסוף העולם בדרך? בפשטות נאמר כי כדי להגיע למונדיאל ולהכניס בדקות הראשונות שער מופלא מול אחת הנבחרות החזקות בעולם, צריך אחדות דרך ומטרה משותפת. זה נשמע פשוט, אבל זה מה שמביא לניצחון במשחקים גדולים, זה מה שמכריע מלחמות ענק.
תשאלו את הארי טרומן, שרגע לפני הטלת פצצות האטום על ערי יפן החליט לרתום את בריטניה ורוסיה, שותפותיו במלחמת העולם השנייה. הוא הטיל בידיעתן את הפצצות לדיראון עולם, וכך סיים את המלחמה הארורה וחסך בחייהם של מאות אלפי אנשים. זה לא היה ניצחון מוחלט, אלא סוף מתבקש ועתיד מתחדש לעולם מקרטע ושבע קרבות, שבו לאנשים בסוף לא נשאר מה לאכול בכל כך הרבה מקומות, שכיום אנחנו יכולים להגיע אליהם לחופשה קצרה.
כי באלימות "אשמה" החברה הערבית, בפגיעה בלוחמינו הייעוץ המשפטי לממשלה, בכבישים אין ברירה אבל אוטוטו יהיה מדהים, ועוד ממש מעט זמן איש לא יוכל לצאת מכאן לחו"ל, כי לא יהיה מאיפה להמריא. אבל אנחנו נמשיך לחפש אשמים במקום לקבל אחריות, להביט על החיים כמו על נס גדול במקום שחור בלי סוכר, ואם הצלחנו לפתח כיפת ברזל ולמכור אותה לחצי מהעולם, למה אנחנו לא משדרים את המשחק של הנבחרת שלנו במונדיאל, אלא מזכירים כל הזמן את מוטל'ה שפיגלר האגדי, אף שכבר עברו מעל יובל שנים? יותר קל לנו בספורט יחידני, ג'ודו או שיט, שבו אנחנו מצטיינים ממש, אבל בנבחרות כמו כדורגל או כדורסל מצטיינים רק מוכשרים שעשו את דרכם במדינות זרות לרוב.
תדמיינו שתקום מפלגה שכל מטרתה היא ספורט, להעפיל למונדיאל הבא, וכל רצונה הוא לקבל לידיה את משרד התרבות והספורט. האם הייתם בוחרים בה? עכשיו בואו נשכלל את הרעיון בדמות מפלגה שתחרוט על דגלה ירידה בשיעור של 25% בהרוגים בתאונות הדרכים. בפועל ובשפה פשוטה, הייתם בוחרים במפלגה שתתיימר להציל 150 איש?
ועכשיו תדמיינו מפלגה אחרת, שתגיד לכם כי סל המוצרים הבסיסי יורחב, וזה יהיה כל רצונה וכל מצעה. מפלגה שתבטל את אגרת הרישוי לרכב ותציע בהסכם הקואליציוני סל בן מאה מוצרים שמחירם יהיה ידוע, קבוע ולא משתנה לארבע שנים כמו הקדנציה. תגידו את האמת, הייתם בוחרים בה?
אז האמת הפשוטה נמצאת איתכם, אבל מעבר לה זו גם הסיבה שאנחנו לא נבקיע גול במונדיאל הקרוב ונמשיך לבחור ולראות את אותה המציאות בשני זוגות משקפיים שונים לגמרי, רק כדי להתנגח זה בזה. זו איננה קלישאה וזו לא תמימות, ואיך אני יודע את זה? כי אנחנו מנסים את זה כבר יותר מדי זמן ולא משתנה הרבה. אפשר כמובן להמשיך לצחוק על אדם כמו בני גנץ, אבל הוא לא העניין, העתיד שלנו כן העניין – והוא לא טועה.
יש דברים שהם מוחלטים, כמו הכרעה צבאית או מאזן כוחות. יש ויכוח או ביקורת, אבל גם מבחני מיצ"ב וציוני הלמידה הם מוחלטים ביחס לעולם, כמו גם מספר הנרצחים לנפש ומספר האסירים, כמו ההרוגים בתאונות הדרכים ומחזיקי תו הנכה שלא ממלחמות ישראל.
כל מי שבוחר להביט במציאות ולעוות אותה, למצוא הסברים במקום לקבל אחריות – שיקרא על טרומן, אותו נשיא שנראה בדיוק כמו כל אמריקאי, שהייתה לו חנות בגדים וחווה חקלאית כושלת. טרומן הקים את האומות המאוחדות וסיים את מלחמת העולם השנייה והיה לו שלט קטן במשרד ובו נאמר "האחריות נעצרת כאן". זהו, אין יותר אשמים. כי מי שמאשים לעולם יישב ביציע, גול הוא לא יבקיע, תשאלו את נבחרת קוראסאו או את הספרים שייכתבו עליה.
בנימה מעשית יותר, התחילו בבקשה לאסוף נתונים על דברים שמעניינים אתכם. השתדלו לשאוב את המידע ממקור רשמי, גם אם אתם נעזרים בבינה מלאכותית. תנו לאצבעות שעל המקלדת לעניין ולעודד את מי שרוצה להוריד את מספר ההרוגים בכבישים או את מחירי החלב והלחם. אל תגידו אי אפשר ואל תחפשו אשמים, כי דמוקרטיה היא מקום שבו אפשר וניתן להגשים חלומות, גם אם הם נראים לכם רחוקים וגם אם אתם קצת עייפים. תשאלו את נבחרת קוראסאו.
התרעות פיקוד העורף