הימרנו עם כל מה שהיה לנו על טראמפ, אבל שכחנו שהוא נשיא אמריקאי, לא נשיא ישראלי. הוא עשה עבורנו המון, אבל הפתרון של עוד ועוד פצצות באיראן פשוט לא מתאים לו יותר. זה "עולה לו" יותר מדי. לכן, במקום כעס עדיפה תובנה. ישראל לא יכולה לשים את כל יהבה על אדם אחד. זאת הייתה הטעות. כך תמרנו את עצמנו למקום בעייתי שניאלץ עכשיו לצאת ממנו.
אם ננסה לשים את האצבע על צמתי ההחלטה שהביאו אותנו עד הלום, קשה שלא לראות את התהליך. הרי כולנו מודעים למעמדנו הבינלאומי הרעוע כבר זמן מה. אבל במקום לחשב מסלול מחדש ולשפר עמדות – שהרי תמיכה בינלאומית היא המפתח שלנו לשגשוג כלכלי, לנשק, לטכנולוגיה ולהשכלה – התבצרנו בהימור.
ניסינו להגיד שמעמדנו המתערער זה שטויות – העיקר טראמפ! זה התאים לנרטיב ועבד לא רע במשך זמן מה. אבל עכשיו, כששתי ידינו קשורות, אין מנוס מלהבין איך משפרים את מעמדנו המשונמך. בעיקר צריך להפסיק לשקר לעצמנו ולחשוב שאנחנו לא צריכים אף אחד.
מגדלור אזהרה
אני בודקת מדי חודש נתון אחד מממצאי סקר הרווארד-האריס: עד כמה האמריקאים מזדהים עם חמאס. תהליך איטי של חודשים רבים הביא לתוצאה בלתי נתפסת: התמיכה בחמאס בקרב אמריקאים גדלה ב-75% מאז השבעה באוקטובר.
לא מדובר בסימפתיה לפלסטינים, כן? כששואלים אמריקאים על סימפתיה לפלסטינים, לראשונה בהיסטוריה היא עברה את הסימפתיה לישראלים לפני כשנה. מדובר בהזדהות עם ארגון הטרור הרצחני חמאס, שהעפילה מ-16% ל-28%. אלה הן תוצאות מלחמת התודעה הרעועה שניהלנו, או שבעצם לא ניהלנו. זאת לא נורת אזהרה - אלא מגדלור אזהרה.
אז הנה מסקנה: כשמשתוללים בטיקטוק עם פנטזיות על כיבוש, חלומות על חבלי תלייה, השמדות ומחיקות כדי לא לצאת דרדלה, והתעמרות במערכת החוק כדי שלא תגביל אותך - מאבדים אהדה לישראל. זאת המשוואה.
איש לא עומד בתור כדי לרצות אותנו ככל שנהיה קשוחים יותר. אין ברירה אלא לסגל מחדש יכולות דיפלומטיות ולחזור לדבר כמו בני אדם. אפשר לתחזק את האהדה הבינלאומית ועדיין להילחם את מלחמתנו הצודקת, אין באמת הכרח לבחור בין השניים. במקום להעדיף להלהיב את הבייס, פשוט צריך לדבר ולהתנהל בחוכמה. המחיר של בייס נלהב מסוכן מדי למדינת ישראל.
הכל טמון בגישה
טראמפ מאותת כבר שבועות ארוכים שהוא רוצה לגמור עם המלחמה הזאת. הוא מרגיש שהוא מיצה אותה, ואילו אנחנו תלויים בו לחלוטין, כי עד לפני רגע אמרנו שאירופה לא מעניינת, והדמוקרטים בקונגרס ובסנאט לא משנים - ונשארנו עם שום דבר ביד.
בסוף, ביטחון ישראל תלוי במדיניות שמשקללת מהלכים צבאיים עם שימור מקומנו בלב הקונצנזוס המערבי. רק מהמקום הזה מנצחים במלחמות צודקות על אף הביקורת והקשיים. אבל אי אפשר לקבל תמיכה בינלאומית עם ממשלה שהרטוריקה שלה היא תחרות מתמדת בין קיצונים. אין הרבה קונים לתאוות מלחמה בלתי נגמרת, לכעס על טראמפ על שאינו ממשיך להפציץ ולאיומים מתמידים שלא להישמע לחוק הבינלאומי.
הלב נשבר כי בישראל יש המון אנשים נפלאים שלמרות המצב משקיעים את כל האנרגיה שלהם בדיפלומטיה הציבורית שהממשלה נכשלת בה. אנשים שמנסים לרוקן את הביצות של שנאת ישראל בכפית, כששרים בממשלה פורקים לתוך הביצות האלה עוד ועוד מים עכורים.
לאן אנחנו הולכים עם הקו ה"קשוח" וה"בלתי מתפשר"? להיות רוסיה, רק בקטן ובלי המשאבים? ומהי בדיוק האלטרנטיבה שלנו למדינה ליברלית שמנהלת קשרים משגשגים עם כל העולם המערבי - להתחרות עם איראן על היחסים עם סין? להתכרבל עם פוטין? לחסות בצילן של מדינות אוטוקרטיות? מה התוכנית? אז אל תכעסו על טראמפ. תבינו איפה טעינו ואיך יוצאים חזרה לכביש המהיר.
התרעות פיקוד העורף