רבין מתעקש על תנאים. המצרים מתעקשים על תנאים. קיסינג'ר סבור שהם צודקים. ממשלת ישראל גוררת רגליים, מערבת, מטרפדת. קיסינג'ר המתוסכל מפסיק ביקור במזרח התיכון וחוזר הביתה. פורד מתרגז ומודיע על "הערכה מחדש" של מערכת היחסים בין המדינות. "נודיע לך על החלטתנו", כותב פורד לרבין. כלומר, לך לא יהיה חלק בזה. אנחנו נדון, אנחנו נחליט, אתה תקבל הודעה.
האמריקאים אומנם אומרים - או לפחות הנשיא אומר - שהאיראנים כבר הסכימו לדילול של אורניום מועשר על אדמתם. אבל האיראנים אומרים שלא הסכימו. יהיה מו"מ. השורה התחתונה: ההישג היחיד שאפשר לייחס למלחמה הוא ההישג הטקטי: שחיקה של יכולות צבאיות איראניות. יש להם פחות טילים ומשגרים, פחות ספינות, פחות מכ"מים.
זה לא כל מה שקרה. בדרך להסכם, ישראל ספגה אש מלבנון. היא הגיבה, כפי שאיימה שתגיב, בתקיפה בביירות. האיראנים איימו לתקוף את ישראל בטילים. טראמפ זיהה סכנה להסכם. מה שעשה דומה מאוד למכתב של פורד מ-1975. כמובן, לפורד היה הסגנון שלו - מכתב מסודר עם איום ב"הערכה מחדש" של מערכת היחסים.
לטראמפ יש סגנון אחר: ציוצים, הדלפות, ראיונות, שיחות טלפון זועמות. "אין לו שיקול דעת", אמר הנשיא על ראש ממשלת ישראל. "הוא קשה", הדגיש. היה אפשר לשמוע אותו אומר במשתמע את מה שסקוקרופט כתב במזכר ההוא: "ישראל מתייחסת לסוגיה זו במידה רבה כאל עניין של פוליטיקה פנימית... הם מסכנים את כל המעמד שלנו במזרח התיכון".
מה קרה לפורד? ב-22 במאי, חודשיים בדיוק לאחר שהכריז על הערכה מחדש, הנשיא קיבל מכתב חתום על ידי 76 סנאטורים. "אנו מפצירים בך להבהיר, כפי שאנו עושים, כי ארה"ב, בפעולתה למען האינטרסים הלאומיים שלה, ניצבת איתן לצד ישראל בחיפוש אחר שלום במשא ומתן עתידי, וכי הנחת יסוד זו היא הבסיס להערכה מחדש הנוכחית של מדיניות ארה"ב במזרח התיכון".
וכל זה לא רלוונטי למשבר הנוכחי - והעובדה שזה לא רלוונטי, מאוד רלוונטית להבנת מצבה של ישראל. מול פורד עמדו 76 סנאטורים. מול טראמפ, בסיטואציה שנוצרה כעת, ספק אם ישראל תוכל להעמיד שישה. במפלגה הדמוקרטית - לא היה עניין במלחמה נגד איראן מלכתחילה. ראשיה סבורים שנתניהו גרר את ארה"ב למלחמה מיותרת.
זה שינוי מהותי במצבה של ישראל בארה"ב. שינוי מסוכן לישראל, שהשתדלה להישען תמיד על יחסים רב-שכבתיים. ישראל השתדלה שיהיו לה ידידים בשני צידי הבית, היא השתדלה שיהיו לה אוהדים בממשל, בקונגרס, באדמיניסטרציה, בצבא, בזרועות המודיעין, במכוני החשיבה, בעיתונות, בקרנות הפילנתרופיות. ועוד יש כאלה - עוד יש לה ידידים בכל המקומות האלה. אבל פחות מבעבר, ופחות חזקים מבעבר, ופחות נכונים מבעבר להתעמת עם נשיא שדעתו נחרצת להגיע להסכמות שהשפעתן על ישראל קשה.
ישראל נשארה לבד. עם טראמפ. לטובה - כאשר הוא מחליט, בניגוד לעמדתו של רוב הציבור - לצאת למתקפת הפצצות ברחבי איראן. פחות לטובה - כאשר הוא מחליט, בלי להתחשב בישראל - להכתיב תנאי קרב בלבנון שאינם מאפשרים לישראל להגיע להישגים הנדרשים.
הצלחת יתר
המסקנה הכמעט בלתי נמנעת ממה שמסתמן כרגע בזירת איראן כותבת את עצמה: ישראל הצליחה יותר מדי. היא הצליחה יותר מדי בלבנון, בסתיו 2024, כאשר חיסלה את צמרת חיזבאללה ושיתקה את הארגון. היא הצליחה יותר מדי כאשר שלטה בשמי איראן באביב 2025, במלחמה הראשונה. במקום לשמוח בהצלחה ולחתור לסיום, ישראל קיבלה תיאבון. אם אפשר להצליח כך, אולי אפשר להצליח יותר.
אפשר לומר לגנותו של טראמפ: אין לו סבלנות, אין לו כושר עמידה, אין לו נכונות להקריב כדי להשיג מטרות. אפשר לומר לגנותה של ההנהגה הישראלית, ובראשה נתניהו, שקובע כמעט לבד את מה שישראל עושה כעת: יש לו יותר מדי סבלנות, יש לו יותר מדי כושר עמידה, יש לו יותר מדי נכונות להקריב כדי להשיג מטרות.
טראמפ רוצה לגמור מהר וללכת. נתניהו רוצה להמשיך ולהמשיך ואף פעם לא ללכת. יריביו יניחו שזאת באמת הבעיה - הוא לא רוצה ללכת, במובן הפוליטי, ולכן מבקש מלחמה אינסופית. אבל ייתכן בהחלט שהבעיה אחרת: נתניהו רוצה הישגים מסוימים, לצרכים מדיניים, ביטחוניים ופוליטיים, ולא מוכן להסתפק במה שיש. לא מוכן להסתפק במה שיש אפילו לאחר שהשיג די הרבה. לא מוכן להסתפק במה שיש אפילו כשמתבררת האפשרות שהעלות של הישגים נוספים עולה על התועלת.
בעיוורון דומה לקתה ישראל, אם לא הביאה בחשבון את אישיותו הססגונית של הנשיא טראמפ. טריקת הדלת על המשך המלחמה, העצירה הפתאומית בלבנון, הבוטות הנחרצת כלפי נתניהו - גם אלה היו צריכים להופיע בכל משחק מלחמה. אלא אם נתניהו הצליח לשכנע לא רק את עצמו, אלא גם את כלל הסובבים אותו, שבכוח אישיותו יצליח לשכנע את הנשיא האמריקאי להסכים לכל מהלך, בכל טווח זמן, בלי קשר לתוצאות הביניים שלו.
מכאן, המבט השקול, הפטריוטי, על המצב. ישראל נקלעה לבעיה מדינית וביטחונית. זה הדבר החשוב שקרה השבוע. נתניהו נקלע לבעיה פוליטית. זה הדבר הפחות חשוב שקרה השבוע.
נתניהו איבד שניים מנכסיו העיקריים: הטענה שהוא היחיד שיודע מספיק ונחוש דיו להתמודד עם איראן. כמובן, הוא עדיין יכול לטעון שיריביו הפוליטיים היו מצליחים עוד פחות. אבל לטעון להצלחה כבר אינו יכול. ועוד: ייתכן שאיבד את טראמפ כנכס פוליטי שמשמש אותו לשלוש טענות. הטענה הראשונה - טראמפ ואני חברים (ואף אחד אחר לא יוכל להצליח איתו כפי שאני מצליח); הטענה השנייה - טראמפ, כמו כל נשיא אמריקאי, הוא קליינט קשוח, אבל אני יודע להתמודד עם נשיאים אמריקאים ולעמוד מולם כשצריך; הטענה השלישית - טראמפ תובע לתת לי חנינה, ולכם לא תהיה ברירה אלא לעשות זאת.
כולנו טעינו?
לא קל לומר: טעיתי. לא קל לאדם, לא קל לציבור, לקהילה, למדינה. החוקרים רוס, לפר והבארד הוכיחו את מה שכינו "התמדה בתפיסה עצמית ותפיסה חברתית". מחקרם המקורי מרתק, אבל מלמד את מה שכולנו אמורים להבין מתצפית על סביבתנו. בני אדם דבקים בעמדותיהם גם לאחר שמתברר ללא צל של ספק שטעו. ואם כך כשאין ספק שטעו, קשה עוד יותר כשיש ספק - כשמתברר שאולי טעו, כשמתברר שכנראה היו נחרצים מדי, אבל לא בטוח, כשמתברר שעמדתם המקורית לא הובילה לתוצאה טובה, אבל מי יודע, אולי בעתיד עוד תוביל.
קשה לכולם, קשה גם לישראלים. יותר מ-80% מהם, יותר מ-90% מהיהודים, תמכו במלחמה שכונתה כאן "שאגת הארי". היום רובם סבורים שלא התקרבה להשיג את מטרותיה. וזה על פי סקר שנערך עוד לפני ההודעה על חתימת ההסכם, שלפחות כרגע מסיים את העימות באופן רשמי ואולי סופי. ערב ההסכם, 64% מהיהודים כבר אמרו שיהיה "לא טוב לישראל". עוד רבע אמרו ש"מוקדם מדי לדעת". מותר להניח שהסקרים הבאים ילמדו על שיעור גבוה הרבה יותר של ישראלים שסבורים שההסכם רע.
כלומר: ישראל יצאה למלחמה. היו לה מטרות מסוימות שרצתה להשיג. חלקן מוצהרות באופן מלא - הוצאת האורניום המועשר מאיראן. חלקן מוצהרות באופן חלקי - מה שראש הממשלה כינה "יצירת התנאים" לשינוי משטר באיראן, שזה, כמו שאמר השבוע מפקד חיל האויר לשעבר אמיר אשל, "ללכת עם ולהרגיש בלי". חלקן ידועות ומוסכמות - גדיעת הקשר של איראן עם השלוחות הטרוריסטיות שלה, עצירת פרויקט הטילים שלה.
כמה מהמטרות הושגו? כאן צריך להימנע מאמירות בינאריות. העובדה שחלק גדול מהן לא הושגו, לא אומרת שבמלחמה לא היו הצלחות. פרויקט הטילים נפגע. אפשר כמובן לשקם את מה שנפגע, אבל הוא נפגע. השיקום ייקח זמן. גם פרויקט הגרעין נפגע. והיו עוד לא מעט הצלחות טקטיות במלחמה נגד איראן, שהמשטר יידרש להשקיע מאמץ וזמן כדי להתאושש מהן.
אלא שלמלחמה לא יוצאים במחשבה על הישגים טקטיים, יוצאים אליה במחשבה על יעדים אסטרטגיים. את אלה, ישראל לא השיגה. לא שינוי משטר, לא גרעין, לא טילים, לא רשת טרור. חלק גדול מהאחריות לכישלון מוטל על כתפיו של הנשיא דונלד טראמפ. הוא קיווה להישג מהיר, וכאשר ההישג סירב להתגשם - מיהר להתייאש ולוותר.
כמה מהישראלים אומרים "טעינו"? נתחיל בחדשות טובות וקצת מפתיעות. בסקר של JPPI מהשבוע שעבר כמעט לא מצאנו ישראלים שתמכו במלחמה ועכשיו אומרים שלא תמכו בה. כלומר, יש מעט מאוד ישראלים שכבר לקו באמנזיה נינוחה. כחמישית מהישראלים אמרו: "לא תמכתי במלחמה". כעשירית מהיהודים אמרו כך. אלה בערך המספרים הנכונים. כלומר, מי שתמכו עדיין מודים שתמכו.
עכשיו נשאל, וכמה מהם אומרים היום - ואם תרצו, מודים היום - שלנוכח התוצאות תמיכתם הייתה כנראה משגה? התשובה היא: חמישית. 20%. 7% מכלל המשיבים אמרו שתמכו במלחמה "ואני חושב/ת שטעיתי". עוד 13% בחרו באפשרות קצת רכה יותר, אבל דומה בכיוון הכללי: "תמכתי במלחמה, ואני לא בטוח/ה שזו הייתה העמדה הנכונה".
זה אומר כמובן שרוב גדול של ישראלים עדיין סבורים שתמיכתם במלחמה, אף שתוצאותיה אינן משביעות רצון, הייתה המעשה הנכון. כמעט כל מי שתמכו במלחמה ומזדהים כתומכי ימין אומרים שצדקו בתמיכתם בה - 96%. את מי שסבורים שייתכן שטעו אפשר למצוא בעיקר במרכז ובשמאל-מרכז. תמיכתם של הישראלים האלה במלחמה - בתחילתה - הייתה גבוהה מאוד.
עכשיו הם מתלבטים אם צדקו או טעו. הם תוהים אם נסחפו בהתלהבות של היציאה לקרב, אם התרגשו מדי מרעם המטוסים, מכוח ההפתעה של הפצצות, מחיסול ההנהגה האיראנית, מהשליטה בשמי איראן. הישראלים האלה אומרים: תמכנו - אולי טעינו. זו לא אמירה קלה. זו לא אמירה טריוויאלית. כי ממנה משתמעת גם הכרה באפשרות של הבנה, אולי אפילו קבלה, של מה שהוביל את הנהגת ישראל למהלך שמתברר כמשגה.
על בנימין נתניהו מוטלת האחריות לחשוב על המטרות של ישראל, על האמצעים שבידיה, ועל יכולתה להשתמש באמצעים כדי להשיג את המטרות בזמן נתון. נתניהו בחן את האמצעים, הגדיר פחות או יותר את המטרות, ובדיעבד מתברר שהחישוב שעשה כנראה לא נכון. כמובן - נכון לרגע זה, כי במזרח התיכון הכל יכול להשתנות בתוך רגע. אלא שנתניהו לא טעה לבד.
איתו טעו גם רוב הישראלים. כולנו ידענו פחות או יותר מה ישראל יכולה לעשות. ראינו במו עינינו את היכולות לפני שנה, במלחמה הקודמת. כולנו ידענו פחות או יותר מה המטרות שחשובות לישראל. כולנו ידענו גם מי הוא נשיא ארה"ב, על יתרונותיו וחסרונותיו. כולנו ראינו את התמונה - וכמעט כולנו חשבנו שלנוכח התמונה המצטיירת נכון לישראל לצאת למערכה המשותפת עם ארה"ב נגד איראן.
אם זאת הייתה טעות - גם אנחנו טעינו. זה לא מוריד אפילו גרם של אחריות מההנהגה, שתפקידה לשקול בכובד ראש מהלכים הרי גורל כמו מלחמה. זה כן מלמד משהו על מצבנו, על יכולת ההערכה שלנו, על הנטייה המסוכנת שלנו להיסחף, על הקושי שלנו להעריך נכונה את המכשולים בדרך להשגת מטרות.
השבוע השתמשנו במידע ונתונים מאתר המדד, בסקר JPPI, בוויקימדיה, במסמכים מתוך ה-Office of the Historian של משרד החוץ האמריקאי.
התרעות פיקוד העורף