אך בעוד התושבים בצפון מתמודדים עם קשיי פרנסה חריפים וחווים פגיעה אנושה בביטחון האישי, המצב הכלכלי מדרדר, רמת השירותים נמצאת בנסיגה ותוכניות השיקום הממשלתיות נותרות בחלקן על הנייר. קריית שמונה, שאמורה הייתה להיות בירת הגליל העליון שמובילה חדשנות חדשנות, ריקה למחצה. כתושבת של הפריפריה, זה כואב במיוחד. הרי לחבל הארץ הזה יש פוטנציאל כלכלי עצום, במיוחד בתחומים כמו חקלאות מתקדמת, פודטק, אגריטק וטכנולוגיות אקלים (קליימטק) והוא כרגע פועל רק בזכות האנשים הנפלאים שנמצאים בו, שפועלים בתנאים לא אפשריים. אפשר וצריך שיהיה אחרת ועל זה אני זועקת ואמשיך לזעוק. האוליגרכיה של המרכז כבועה מנותקת מנגד, מי שמבקר בימים אלה בתל אביב מקבל את הרושם שמדובר בשתי מדינות - אחת בצפון ובדרום ואחת במרכז. במובן זה, המציאות בתל אביב שונה מקצה לקצה. אנסה לתאר.
ברדיוס של קילומטרים בודדים בלב תל אביב, סביב שולחנות קבועים במסעדות יוקרה ובאירועים חברתיים בלתי נגמרים, מתכנסות ומתחככות אותן קבוצות חברתיות סגורות שמחזיקות במוקדי הכוח האמיתיים. שם, בין הפוליטיקה למערכת הפיננסית והתקשורתית, התברגה גם הקצונה הבכירה של צה"ל. ראשי הצבא כבר אינם נמצאים בשטח המרוחק והמאובק; הם יושבים בקריה הממוזגת ובמרחק של כמה עשרות מטרים נגישים להם אנשי ההון, מובילי דעת הקהל והפוליטיקאים. לתוך המרקם הזה משתלבים גם קומץ משפטנים בכירים, פקידי מדינה רמי דרג, ולקישוט - כמה סלבריטאים אופנתיים. אלו הם חייה של "האליטה", החולשת על מקורות העוצמה, מתענגת ומדושנת, ובעיקר מנותקת לחלוטין משאר חלקי העם.
באופן מזוקק, מדובר במאות בודדות של אנשים, אולי אלפים ספורים. ואם במקרה תגיעו לאירועים מסוימים, תמצאו שם פחות או יותר את אותו מילייה חברתי, אותם אלה שעוברים מאירוע לכנס, מכנס לתערוכה ומתערוכה למסעדה, וחוזר חלילה. איך אני יודעת? כי במשך ארבעה עשורים אנחנו מוזמנים לאותם אירועים ולרוב לא מגיעים אליהם. במציאות זו, של בועה חברתית מנותקת, חי קומץ של אנשים שמחזיקים בידיהם כוח ושליטה עצומים, שמוזנים ממעגלים מאוד מצומצמים, כאשר עם ישראל ממודר מהם, לרבות תושבי המרכז שאינם חלק מאוליגרכיה זו. אכן, לאורך כל ההיסטוריה האנושית היינו עדים לשכבה אנושית דקה, שצברה הרבה מאוד כוח, השפעה ונכסים, בידלה את עצמה מהעם ודאגה לשמור מכל משמר את כוחה והשפעתה. לצערי זה קרה גם במדינת ישראל, למרות שהיא החלה את דרכה עם אמונה סוציאליסטית, אתוס שוויוני וגישה ערכית, כשהמנהיגים נותנים דוגמה אישית. במהלך שני דורות ובתהליך מואץ, נוצרה כאן אוליגרכיה שחיה בתודעה עצמית של עליונות ושליטה.
דוגמה נוספת ומובהקת לכך היא שרשרת ההתרעות המפורטות שהעבירו התצפיתניות באוגדת עזה בחודשים שקדמו לשבעה באוקטובר; התרעות אלו נדחו על הסף או זכו להתעלמות מצד מפקדיהן, שחלקם עודם משרתים כיום בצה"ל. זהו סימפטום מובהק לניוון מערכתי. מערכות המנוהלות מתוך ניתוק כזה מאבדות את היכולת לראות את תפקידן ולראות את המציאות כפי שהיא. קו ישיר ומבהיל מחבר בין הלך הרוח המנוכר הזה לבין המחדל הצבאי של השבעה באוקטובר. הפליא להמחיש זאת אחד הקצינים הבכירים ביותר בצבא, כאשר בחודש ספטמבר, ערב האסון, אמר בשיחה עם תושבים בעוטף, כי הם נמצאים באזור "הבטוח ביותר במזרח התיכון". גם תושבי מטולה בצפון, שהתלוננו על האפשרות שמתחת לבתיהם נחפרות מנהרות של חיזבאללה (הם שמעו זאת במו אוזניהם!) נהדפו על ידי הפיקוד הבכיר של צה"ל, שאף קבע שאלה הן הזיות והם וילדיהם יכולים לישון בשקט. בפועל, לא רק שהם לא יכלו לישון בשקט אלא עמדו בפני סכנה קיומית.
דוגמא אחרת מתייחסת ליוקר המחיה בארץ. ישראל יקרה ב-35% ממדינות ה- OECD ומשמעות הדבר היא שהישראלים משלמים מידי שנה 250 מיליארד שקלים (!!) יותר מאשר אזרחי אירופה וארה"ב. הנהנים היחידים מעלות אסטרונומית זו הם קודם כל הממשלה - שגוזרת קופון ממיסוי - וקומץ של מונופולים בשוק הפרטי. זו אותה אוליגרכיה ששולטת בשוק מכל כיוון אפשרי. בישראל של 2026, תחרות ושוק חופשי הם מס שפתיים בלבד. דוגמה נוספת היא התנועה הקיבוצית, זו ששימשה בעבר כחוד החנית של ההתיישבות, ההנהגה, התעשייה והחקלאות. כוחה של התנועה הקיבוצית, לרבות כוחה הפוליטי, היה גדול בסדרי גודל מחלקם היחסי באוכלוסייה.
אך חרף תפקידה המרכזי ותרומתה לביטחון המדינה, היא בידלה את עצמה - חברתית וכלכלית - ממרבית אזרחי המדינה, במיוחד מתושבי הפריפריה, שלעיתים חיו במרחק נגיעה ממנה. הם לא הורשו אפילו לטבול בנחל האסי שהכניסה אליו עוברת דרך קיבוץ ניר דוד. ניתוק זה, יחד עם שליטה במוקדי כוח חזקים במדינה, הוביל לתהליך ממושך של ניוון פנימי, אשר סופו בקריסה חברתית וכלכלית מהדהדת. דוגמאות אלה הן רק קצה הקרחון לתהליכים ארוכים שהואצו בעשרים השנים האחרונות, ובל נטעה - גם ההנהגה הפוליטית לדורותיה אחראית להם. אזרחים חייבים לקחת אחריות ולשנות מציאות מה אנחנו אמורים להבין, להפנים ולעשות מכל זה?
ראשית, עלינו להפנים שכאזרחים אנחנו חייבים לקחת אחריות ולשנות מציאות. העבר וההווה מלמדים אותנו שרק העם יגדיר את גורלו. לעיתים נדרשת מהפכה חברתית שצריכה להיבנות מלמטה, בעיקר על ידי אזרחים צעירים ולא נגועים. כך קרה בהרבה מהפכות שחוללו שינוי חברתי עמוק. כך זה התחיל. השינוי לא יבוא רק מלמעלה. אני מצפה להתעוררות רחבה ונחושה עוד יותר של ראשי הערים והתושבים בצפון ובדרום. עליהם לקום, להפגין, למחות, לתבוע ולדרוש את המגיע לנו-להם.
ומנגד, טוב יעשו מפלגות האופוזיציה אם יפרסו כבר עכשיו את תוכניותיהן לגבי הנגב והגליל. אנו רוצים לדעת כיצד הן מתכוונות להתמודד עם האתגרים המבניים הללו. וממפלגות חדשות שמתכננות לרוץ בבחירות הקרובות, אנו מצפים שיבינו שביטחון ומדיניות גבוהה אינם חזות הכל. ביטחון צבאי הולך יד ביד עם ביטחון חברתי. זו מקשה אחת. מי שלא ישכיל להבין שהעם מצפה לתוכנית עבודה חברתית רצינית, בד בבד עם ביטחון לאומי, ייכשל. המבחן ההיסטורי של כולנו - הממשלה והאזרחים - ניצב לפתחנו, והזמן הולך ואוזל.
התרעות פיקוד העורף