כי מערכות משפט אינן פועלות בוואקום, ולעיתים לחץ חיצוני הוא הכלי היחיד שמאזן כוח פנימי מופרז. בישראל מתקיימת רדיפה משפטית־פוליטית כלפי נציגים המזוהים עם ההגמוניה החדשה, תוך שימוש בשפה של "מקצועיות" ו"שלטון החוק", המסתירה אינטרסים פוליטיים שתכליתם שמירה על מוקדי כוח. כנגד מציאות זו יוצאת העצומה.
המחנה השני מגיע מן הימין הסרוג ומסביבת העיתון "מקור ראשון", ומעלה טענה עקבית יותר: גם אם יש ביקורת מוצדקת על מערכת המשפט, עצם הפנייה לגורמים חיצוניים פוגעת בריבונות המדינה.
זו טענה רצינית יותר, אך היא מחייבת דיוק. ריבונות איננה סמל מופשט; היא מתבטאת בשאלה היכן מתקבלות ההכרעות בפועל. כאשר בית המשפט הופך לשחקן בעל כוח וטו כמעט בכל סוגיה מהותית – ממינויים ועד מדיניות ציבורית וביטחונית – השאלה "מי הריבון" איננה פילוסופית אלא מוסדית: למי יש המילה האחרונה. וכאמור, בישראל התשובה היא – לשופט.
העצומה ביקשה להציב מראה חדה מול המציאות הזאת. לא משום שסנקציות הן בהכרח יעד מדיניות מיידי, אלא משום שהן חלק מארגז הכלים של הפוליטיקה הבינלאומית בעידן שבו מאבקים על סדרי משטר אינם מתנהלים רק בתוך גבולות מדינתיים.
עם זאת, ברור כי שינוי הנסיבות המדיניות, ובפרט שינוי הטון של ממשל טראמפ, מחייב בחינה מחודשת של העיתוי והאפקטיביות של המהלך. ייתכן שהעת הנוכחית אינה מתאימה לקידומו, וכי ייעשה בו שימוש לאחר שוך המחלוקת החריפה בין שתי המדינות. אך מכאן ועד הקביעה כי עצם העלאתו הייתה שגויה – המרחק גדול.
גישתי היא אינסטרומנטלית, מעשית ונטולת סנטימנטים. יש לנקוט בכל צעד שנדרש – והוא גם חוקי וגם מוסרי – כדי להחזיר את הריבונות לעם ישראל; ריבונות שנגזלה ממנו בתהליך ארוך והדרגתי לאורך חמישים השנים האחרונות, ושבשנים האחרונות הואץ והחריף עד כי ישראל כבר אינה יכולה להיחשב כדמוקרטיה מלאה, וכי הריבון, מי שיש לו המילה האחרונה על כל דבר, איננו עוד העם אלא השופט, וכיום בעיקר יצחק עמית, שכופה את עמדתו באמצעות הנדסת הרכבים.
כי רק באמצעות גישה חדה, קשוחה ונטולת סנטימנטים נוכל להחזיר את הריבונות לעם ולתקן כשל יסודי במערכת היחסים שבין הרשויות במדינת ישראל. ובעיתוי המתאים העצומה תחזור שוב לקדמת הבמה.
התרעות פיקוד העורף