המלחמה האזורית לא מפסיקה לספק פיתולים לא ייאמנו בעלילה. הפגיעה הקשה בצמרת חיזבאללה ובארגון בכלל, ונחישותה של ממשלת לבנון לנצל את הנסיבות האלה כדי להשיב לידיה את הריבונות במדינה, יצרו פוטנציאל מרתק לשינוי דרמטי בלבנון. פוטנציאל זה הוחמץ, לפחות לעת עתה. ישראל לא השכילה לנצלו להישגים מדיניים ראויים, והשיבה את הזיקה בין הזירה הלבנונית לזו האיראנית.
ישראל שומרת על שתיקה בנושא, ויש להניח ולקוות שהיא אינה מתכוונת לאמץ את הרעיון האמריקאי. הסיבות לדחייה על הסף של הרעיון ברורות. המשא ומתן הישיר בין לבנון לישראל, בעת שכוחות צה"ל עודם בשטח לבנון, מעיד על המחיר שאותו מוכן הממשל הלבנוני לשלם כדי לשנות את המשוואה של עשרות השנים האחרונות. הדבר לא צלח, נכון לעכשיו, אבל מעורבות סורית תהווה מכת מוות לכל תקווה ללבנון ריבונית ועצמאית.
המשטר הסורי מתמודד עם אתגרים קשים ביותר בניסיון להרחיב את שליטתו לכל שטח המדינה. הוא זכה אומנם ללגיטימציה בינלאומית רחבה הודות לחיבוק החם שקיבל מהנשיא האמריקאי, אך התערבות צבאית שלו מחוץ לשטחה של סוריה תערער את הצלחותיו עד עתה ועלולה לפגוע ביציבות הרעועה ממילא בסוריה. מעורבות צבאית סורית תשוב ותציב את העימות הסוני־שיעי במקום מרכזי באזור, דווקא לאחר השינויים האזוריים המבטיחים שחלו בו.
לא ברור אם וושינגטון אכן מתכוונת למה שהיא אומרת, ואם כך הדבר, הרי שמדובר בטעות קולוסאלית שתסיג לאחור חלק מההישגים שהשיגה באזור. ייתכן שהיא מתכוונת ללחוץ על ישראל לנקוט עמדה מרוסנת ומושכלת מול לבנון, אולם לבטח יש דרכים נבונות הרבה יותר לעשות זאת.
התרעות פיקוד העורף