מאז עצירת הלחימה הישירה מול איראן לפני מספר חודשים, נדמה כי הממשל האמריקאי בחר בנתיב של הקפאת העימות לטובת הסדרה מדינית. אלא שבפועל עולה חשש כי מדובר במהלך שמעניק לאיראן מרחב פעולה להמשך התבססות אזורית, תוך שימוש מוכר בשיטה של דחיית הכרעות והארכת מגעים.
בימים שלאחר החתימה מתחדדת גם השאלה הפוליטית: האם מדובר בשינוי אסטרטגי עמוק במדיניות האמריקאית, או במהלך שמונע משיקולים של לוחות זמנים פוליטיים - בראשם בחירות האמצע בארצות הברית? נשיא אמריקאי הנכנס למערכת בחירות תוך כדי מתח אזורי עשוי להשאיר את הפעלת פיקוד המרכז כאופציה, עליה נרחיב בהמשך.
במקביל, גם בישראל מתקיים ממד פוליטי ברור לא פחות, שבו כל התפתחות אזורית נבחנת דרך עדשת יציבות הממשלה והאפשרויות הפוליטיות שיתגבשו לאחר הבחירות. כך נוצר מצב שבו גם בוושינגטון וגם בירושלים מתקבלת לעיתים מדיניות של ניהול משברים זמנית, לאור האילוצים, במקום ההכרעה שלהם.
בעוד כל זאת נאמר, העובדה שפיקוד המרכז האמריקאי (CENTCOM) נוכח באזור אך אינו מבצע תנועות התקפיות חריגות אינה בהכרח עדות להיעדר אופציה צבאית - ייתכן שהיא משקפת בדיוק את ההפך. במקרים רבים, נוכחות צבאית אמריקאית משמעותית לצד הימנעות מפעולה אינה ביטוי לרתיעה, אלא לשימור מכוון של אופציה צבאית חיה: יכולת פעולה שנשמרת זמינה, מרומזת, ומשמשת כלי לחץ אסטרטגי מול איראן ובעלות בריתה.
כך נוצרת מציאות כפולה: מצד אחד דיפלומטיה והבנות מדיניות; מצד שני הרתעה צבאית שאינה נעלמת אלא רק משנה צורה. במובן הזה, היעדר התזוזה אינו בהכרח סימן לשקט - אלא חלק ממנגנון הרתעה שמבוסס על עמימות מכוונת.
בתוך כל זאת, הזירה הלבנונית ממשיכה להיות רכיב מרכזי בעימות הכולל. חיזבאללה אינו זירה מקומית בלבד אלא חלק ממערך אזורי רחב שמובילה איראן. הניסיון האיראני לקשור בין הזירות נועד לייצר הרתעה מערכתית ולהגביל את חופש הפעולה הישראלי.
דווקא משום כך, האתגר הישראלי הוא כפול: מצד אחד - לא לאפשר לאיראן לכפות תפיסת "חזית אחידה"; ומצד שני - להמשיך בלחץ צבאי עקבי בלבנון, שמטרתו שחיקה מתמשכת של יכולות חיזבאללה, גם אם במקביל מתנהלים תהליכים מדיניים בזירות אחרות.
העיקרון המרכזי נותר הפרדת זירות. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה מצב שבו טהרן מכתיבה לה את כללי המשחק האזוריים כמקשה אחת. כל זירה צריכה להיבחן ולהיות מטופלת לפי האיום הישיר שהיא מציבה.
ולכן, גם אם מתקיימים ערוצים דיפלומטיים או שיחות עקיפות בין המעצמות, אין בכך כדי לשנות את המציאות בשטח: בלבנון מתקיים עימות מתמשך, וחיזבאללה ממשיך לפעול ככוח חמוש המאיים ישירות על ישראל.
בסופו של דבר, השאלה איננה רק מה נחתם על הנייר, אלא מה קורה בפועל בשטח - והפער בין השניים הולך ומתרחב.
השאלה מה כתוב במסמך ומה נאמר במסיבות עיתונאים כבר משנית. מה שקובע הוא מה מתרחש בשטח עצמו - ודווקא כאן המציאות מקבלת משנה תוקף לנוכח הדיווחים על יועצים איראנים בסיני לצד הצבא המצרי ועל לוחמים חות'ים בדרום רמת הגולן. נראה כי הפרת מזכר ההבנות אינה עוד שאלה של זמן או פרשנות - אלא מציאות שכבר מתרחשת הלכה למעשה.
התרעות פיקוד העורף