לא עוד "פגיעה מדויקת" באיזה מפקד בינוני, ולא הריסת בניין אחד. עשרות מבנים, מפקדות, מחסני נשק ונכסים חיוניים של האויב. בלי מצמוץ, בלי התנצלויות בינלאומיות ובלי חיפוש נואש אחר "מידתיות" מדומיינת. נזכיר כאן שעקרון המידתיות בדין הבינלאומי אינו רלוונטי לדיון הזה, ונוגע רק להיקף הפגיעה באזרחים בלתי מעורבים למול ההישג הצבאי. אין לעקרון הזה כל קשר לעוצמת הפגיעה של מדינת ישראל באויב.
לעומת זאת, ביטול טבעת החנק הכלכלית על איראן, גם אם נניח שתלווה בפירוק יכולות הגרעין הקיימות של איראן (מה שלכל בר דעת ברור שלא יקרה), תאפשר למשטר הזה לחזור לסורו ולפתח יכולות גרעיניות, להקיף את ישראל בטבעת אש חדשה ולאיים עליה עם אלפי טילים בליסטיים.
אויבנו לא סופרים את חיי אזרחיהם. הם רואים בהם כלי שרת, "מגנים אנושיים" או קורבנות ראווה. מה שחשוב להם הם הנכסים, התשתיות ויכולותיהם הצבאית והשלטוניות. ודווקא כאן עלינו לפגוע בצורה שתהפוך כל פעולה נגדנו להימור כואב עבורם. כאשר האויב מבין שפעולתו מייצרת לו ולאיראן הישג תודעתי ומבצעי בעלות נמוכה, אין לו כל סיבה להפסיק. להיפך. הוא לומד שהמודל הזה משתלם.
בשנים האחרונות ראינו כיצד אויבינו - חמאס, חיזבאללה והמיליציות השיעיות - משכללים תפיסות של "מלחמת עורמה" זולה. רחפנים תוצרת בית, טילים נגד טנקים ופצצות מרגמה הופכים לכלי מרכזי. מול זאת, ישראל ממשיכה להיצמד לתפיסות עבשות של "ניהול סיכונים כירורגי" ו"תגובה מידתית". אנו נגררים למגננה תמידית: משקיעים מיליארדים במערכות יירוט מתקדמות כמו כיפת ברזל, בונים חומות ומגננים. במקום לעקור את המוטיבציה מהשורש, אנחנו מנסים לטפל רק בסימפטומים.
יישום תפיסת הפעולה המוצעת מחייב שינוי עמוק. צה"ל והדרג המדיני חייבים לאמץ גישה של הרס רחב בלבנון כתגובה ראשונית ומיידית. זה אומר להפסיק להתנצל על כל פגיעה, להפסיק להתאים את עוצמת התגובה ללחצים חיצוניים. עלינו לקבוע שכל איום ישיר ייענה בהרס מוחלט של נכסים חיוניים לאויב. רק כך נחזיר את הביטחון, נמנע אבדות עתידיות ונשיב את היוזמה לידינו.
המלחמה הזו אינה רק נגד חמאס או חיזבאללה. היא מבחן לקיומנו כעם ריבוני שמסוגל להגן על עצמו. אם לא נשנה את הכללים עכשיו, האויב ימשיך להכתיב אותם. על גופות חיילינו. הגיע הזמן לפעול בהתאם לאינטרסים העליונים של מדינת ישראל גם אם הם עלולים לגרום לחיכוך עם ארצות הברית.
התרעות פיקוד העורף