הבה נפעל בשכל: ישראל זקוקה לאסטרטגיה חכמה יותר בלבנון | דן פרי

המשוואה שנשברה

חיץ בדרום לבנון לא יחסל את חיזבאללה

הבעיה איננה מחסור ביכולת צבאית. הבעיה היא שהיעד הצבאי והיעד הפוליטי מעולם לא היו מתואמים. אזור חיץ בדרום לבנון אינו יכול לחסל את חיזבאללה. התשתיות של הארגון, הנהגתו, רשתות המימון שלו והשפעתו הפוליטית משתרעות הרבה מעבר לאזור הגבול. ירי רקטות אינו תלוי בשליטה בכמה כפרים סמוכים לגדר. נוכחות צבאית עשויה למנוע חדירות, אך אינה פותרת את האתגר האסטרטגי: חזבאללה בורח צפונה ויורה טילים משם.

כל מי שרציני לגבי השמדת חיזבאללה באמצעים צבאיים חייב להכיר במה שמבצע כזה ידרוש באמת. הוא לא יוכל להסתפק ברצועת שטח צרה לאורך הגבול, וגם לא עד הליטני. הוא ידרוש מערכה רחבה שתעמיק עד לבקעת הלבנון, שם מרוכזים חלק ניכר מתשתיות הארגון ומערך התמיכה שלו.

מאמץ כזה יחייב כיבוש ממושך של חלקים נרחבים מהמדינה, עלויות כלכליות אדירות, אבדות ישראליות משמעותיות, ובהכרח גם סבל נרחב לאוכלוסייה האזרחית. חיזבאללה לא יעמוד ויילחם כצבא סדיר. הוא יתפזר, ייטמע באזורים אזרחיים וינהל מלחמת גרילה ממושכת. הלחץ הבינלאומי ילך ויגבר. תמונות ההרס ישתלטו על הסיקור העולמי – כפי שקרה במלחמה נגד חמאס בעזה. בסופו של דבר, גורמים חיצוניים ידרשו לסיים את המבצע הרבה לפני שניתן יהיה לממש חזון שאפתני של לבנון נקייה מחיזבאללה.

הבעיה העמוקה יותר

יש להתייחס לחפיפה הזו כנכס אסטרטגי. במקום זאת, ישראל מסתכנת בהריסתו. כל פעולה צבאית שגורמת לנזק נרחב וקטל בלבנון – כפי שקרה שוב בסוף השבוע – מסיטה את תשומת הלב מתפקידו של חיזבאללה במצוקת המדינה ומכוונת אותה לעבר ישראל. כל נפגע אזרחי מקל על חיזבאללה לעטות מחדש את גלימת ה"התנגדות" וההגנה הלאומית. כל חודש נוסף של פעילות צבאית מטשטש את ההבחנה בין לבנון לבין חיזבאללה, דווקא ברגע שבו ישראל צריכה להרחיב אותה.

העמדה שישראל צריכה לנקוט

זו הסיבה לכך שההתלהבות הגוברת בחוגים מסוימים מרעיון אזורי החיץ הקבועים כה מטרידה. לאחר 7 באוקטובר, ישראלים רבים הגיעו למסקנה שעומק טריטוריאלי מעניק ביטחון. האינסטינקט מובן. היישום של הלקח הזה על לבנון שגוי. אזורי חיץ מחזקים את טענתו הוותיקה של חיזבאללה שלישראל יש שאיפות טריטוריאליות בלבנון – ומעניקים לאיראן תפקיד של "מגינת" המדינה. הם מחלישים את הלגיטימציה של ישראל, בעוד שהתועלת הביטחונית שלהם מוגבלת מול איומים שיכולים לצמוח הרבה מעבר לשטח המוחזק. חשוב מכל, הם הופכים את ישראל ממדינה המבקשת ביטחון למדינה שנראית כמי שחומדת – שוב! – שטח מעבר לגבולה המוכר.

העמדה החזקה ביותר של ישראל תמיד הייתה שאין לה כל תביעה לשטח לבנוני. אין די בשימור העמדה הזו; יש להפוך אותה לאבן היסוד של אסטרטגיה חדשה. ישראל צריכה להבהיר שהיא מוכנה לחזור במלואה לגבול הבינלאומי, וכי מטרתה היחידה היא ביטחון – לא טריטוריה. הצהרה כזו תשנה מיד את השיח הדיפלומטי. המוקד יעבור מהנוכחות הצבאית של ישראל לשאלה החשובה בהרבה: מדוע ארגון חמוש ממשיך לפעול מחוץ לסמכותה של המדינה הלבנונית.

---

זהו הדיון שישראל צריכה לעודד, משום שאין להתייחס לחיזבאללה בראש ובראשונה כאל בעיה ישראלית. יש לראות בו בעיה לבנונית, בעיה של העולם הערבי ובעיה של הקהילה הבינלאומית. במשך עשרות שנים ישראל למעשה אמרה לעולם שהיא תטפל בחיזבאללה לבדה. התוצאה הצפויה היא שהעולם רואה את חיזבאללה דרך הפריזמה של הפעולות הצבאיות הישראליות, ולא דרך הפריזמה של הריבונות הלבנונית. ישראל לוקחת על עצמה את האחריות לפתרון הבעיה, ואז מוצאת את עצמה מגונה על השיטות שנקטה (ללא הועיל).

אסטרטגיה חכמה יותר

אסטרטגיה חכמה יותר תהפוך את המשוואה הזו. ישראל צריכה לפעול באופן אקטיבי ליצירת קונצנזוס בינלאומי רחב שלפיו קיומה של מיליציה חמושה מחוץ לשליטת המדינה אינו מתיישב עם לבנון יציבה. עליה לעבוד בשיתוף פעולה הדוק עם ממשלת לבנון, במקום לפטור אותה כחלשה – ובו בזמן, באופן סותר, לאיים עליה כדי שתנקוט צעדים תקיפים יותר.

על ישראל לעודד מעורבות גדולה יותר של ארצות הברית, מדינות אירופה, ממשלות ערב המתונות והליגה הערבית. עליה לתמוך במאמצים בינלאומיים לחיזוק צבא לבנון, לשיפור ביטחון הגבולות, לצמצום רשתות החסות של חיזבאללה ולסיוע למוסדות המדינה הלבנונית לבסס סמכות אפקטיבית בכל רחבי המדינה.

עליה להיות פתוחה גם לרעיון של כוח רב־לאומי שיגיע לסייע ללבנונים. לפני כמה ימים העלה הנשיא טראמפ אפשרות למעורבות סורית – רעיון בעייתי, אך כזה שניתן לבחון. למעשה, לסוריה יש חשיבות קריטית בכיתורו של חיזבאללה, שהוא אחד היתרונות של המצב הנוכחי.

שום דבר מכל זה אינו מחייב נאיביות לגבי מגבלותיה של לבנון, וכל אסטרטגיה שתוצע תזכה מיד למקהלת מבקרים ספקנים. אך כאן, כמו במקומות אחרים, בגרות מחייבת לחפש את האפשרות הגרועה פחות, לא את האפשרות הטובה. האם האפשרות הגרועה פחות היא שחיילים ישראלים ייהרגו מדי יום למען אסטרטגיה שאינה מצליחה אפילו לחסל את חיזבאללה? האם היא עוד מאותו דבר – שהניב שורת כישלונות? אינני סבור כך.

אם ישראל תכבד את הפסקת האש, סביר להניח שגם חיזבאללה יעשה זאת. איראן מעוניינת בכך, משום שזה עתה השיגה מטראמפ הסכם כניעה מרחיק לכת מבחינתה. הפסקת האש הזו יוצרת מרחב לדיפלומטיה, לבניית קואליציות ולניסויים מדיניים. ישראל צריכה לנצל את המרחב הזה.  אפשר גם לשקול חזרה מבוקרת לגבול הבינלאומי ופריסה מסיבית על הגבול, כפוף לצעדים של ממשלת לבנון – בתוספת הסיוע.

ואם המאמץ ייכשל, אל דאגה, האפשרויות הצבאיות עדיין יישארו על השולחן. אפשר לחזור. פעם אחת, ריבונו של עולם, הבה נפעל בשכל. לפעמים זה משתלם, גם אם זה לא נראה קשוח.