השאלה המרכזית היא מה גרם לטראמפ לשנות באופן כה משמעותי את מדיניותו כלפי הסוגיה האיראנית. לדעתי, התשובה אינה מחמיאה לנשיא האמריקני. טראמפ מציג בשלב זה גישה המונעת בראש ובראשונה משיקולים פוליטיים ואישיים. נראה כי מבחינתו השגת הסכם, כמעט בכל מחיר, עדיפה על המשך העימות, גם אם המחיר האסטרטגי עלול להיות כבד עבור ישראל והעולם החופשי.
ייתכן גם שהרקע למהלך נעוץ בשיקולים פוליטיים פנימיים. ארצות הברית מתקרבת לבחירות האמצע, וטראמפ עשוי להעדיף יציבות מדינית על פני הסלמה ביטחונית. אלא שהנחה זו עלולה להתברר כטעות פוליטית. הביקורת נגד ההסכם הולכת וגוברת, ובמיוחד בקרב גורמים פרו-ישראליים במפלגה הרפובליקנית המתקשים לקבל מצב שבו ארצות הברית מתקרבת לטהרן ומרחיקה מעליה את בעלת בריתה המרכזית במזרח התיכון.
אני כותב את הדברים הללו בלב כבד. רק הלילה נפלו ארבעה לוחמי צה"ל כתוצאה מפגיעת אמצעי לחימה ששיגר חיזבאללה לעבר הטנק שבו שהו בדרום לבנון. למרבה הצער, הכתובת הייתה על הקיר זמן רב.
צה"ל תקף יעדים ברחבי לבנון בתגובה לאירוע הקשה, אך נמנע מפגיעה בביירות, בין היתר בשל המגבלות שמציב הממשל האמריקני. ייתכן שהתקיפות העבירו מסר לחיזבאללה, אך השאלה היא האם בשלב זה ישראל זקוקה להעברת מסרים או להשגת הכרעה. בעיניי, לאחר חודשים של שחיקה ביטחונית ואובדן חיי אדם, הכרעת חיזבאללה חשובה הרבה יותר מעוד מסר שנשלח ונקלט – או שלא נקלט כלל.
הלקח המרכזי הוא שאין לישראל את הפריבילגיה להסתמך באופן מוחלט על אחרים. לאורך ההיסטוריה הוכח שוב ושוב כי בסופו של דבר, ביטחונה של ישראל נשען בראש ובראשונה על כוחה שלה, על נחישותה ועל נכונותה להגן על עצמה.
זו הסיבה שגם לארצות הברית יש אינטרס ברור להבין: ישראל אינה רק בעלת ברית. היא קו החזית של המאבק בטרור ובקיצוניות באזור כולו.
התרעות פיקוד העורף