וכאן בדיוק יצא לאור טפח מהמלחמה האמיתית - לא זו עם איראן, אלא התנגשות אסטרטגית חזיתית בין ציר פקיסטן-קטאר-טורקיה (התומך באסלאם הפוליטי, באחים המוסלמים ובחבל הצלה כלכלי לאיראן) לבין ציר ישראל-הודו-האמירויות (ונמתין לראות אם גם סעודיה). לכאורה זו לא אמורה להיות שאלה, אבל בכל זאת השאלה בימים אלו היא: באיזה צד תבחר להיות ארה"ב של טראמפ?
"העמדה שלנו ברורה מאוד: המצב חייב לחזור לסטטוס קוו שהיה לפני המלחמה. אין אופציה אחרת מבחינתנו. אם קוראים את החוק הבינלאומי ואת אמנת האו"ם למשפט הימי - וקראתי יותר מחלקי ההוגן בניתוחים הללו - אין שום מרחב ממשי למנגנונים מהסוג שהאיראנים מדברים עליהם עכשיו... ניהול המיצרים עבד מצוין לפני הסכסוך. אז למה שעכשיו, כתוצאה מסכסוך, נקבל הסדר חדש שיוטל עלינו? זה, מבחינתי, לא הגיוני", אומר בן פרחאן.
בכך למעשה סעודיה מבהירה שהיא לא תעניק לגיטימציה למנגנון שייתן למשמרות המהפכה סמכויות בנתיב הסחר הקריט, שלא לדבר על גביית עמלות. מבחינתה זהו ניסיון סחיטה ("ניצול הסכסוך") כדי לקבוע עובדות בשטח.
יתרה מכך, באחד הדיווחים (ללא אימות) נמסר כי ארה"ב הבטיחה לקטאר מונופול גז ואנרגיה שיאיים על מעמדה של ארמקו (Aramco) הסעודית שהייתה במשך שנים רבות ה-כתובת לנפט של המפרץ הפרסי וביטוי מובהק למעמדה הדומיננטי של סעודיה.
הצהרותיו של שר החוץ הסעודי והתודה הפקיסטנית החמה לטורקיה מציבות בפני ישראל קריאת השכמה מפוכחת וברורה: המלחמה האמיתית בימים אלה היא על מי "ישלוט" במזה"ת ביום שאחרי .
ללא קשר לעוצמת תמיכתו של ממשל טראמפ בישראל, זה די ברור שלפחות כרגע הממשל בולם את עיקר כוחה של מדינת ישראל-המאמץ הצבאי, ובכך בחר לפי שעה (יתכן זמני עם תכנונים אחרים להמשך, יתכן שלא) בצד הפיננסי של קטאר והפוליטי של טורקיה.
לפיכך, חיוני שישראל תפתח במהירות ובפומבי ציר עוצמה חלופי לזה הצבאי המרוסן, שיקנה לה רזרבות של נכסיות וחסינות בארה"ב ובאזור ויחדש גם בתודעה האזורית את הרזרבות המתרוקנות.
כזכור, ראש ממשלת הודו ביקר לאחרונה בישראל מספר ימים טרם "שאגת הארי" ומערכת היחסים של ישראל עימו קרובה מאוד. בהודו יוקם גוש מדינות ה-IMEC, שיציב משקל נגד אפקטיבי ומוחשי מול גוש הסדר הישן של טורקיה, קטאר, פקיסטן, איראן ועומאן.
חיוני להפסיק להתייחס להסכמי אברהם כאל "הטבה כלכלית" או נירמול תרבותי, ולהתחיל למנף אותם ככלי נשק גיאופוליטי מדיני וכלכלי מן המעלה הראשונה. חיבור המסדרון היבשתי הוא הדרך לבודד את הציר של קטאר וטורקיה, ולהבהיר לארה"ב מהו הצד הנכון של המפה.
בשורה התחתונה, בימים שבהם ציר העוצמה הישראלי (המאמץ הצבאי) מרוסן, יש לחנוך ציר עוצמה חלופי (כלכלי-מדיני). מטוסי הפאר של קטאר והתככים הדיפלומטיים של טורקיה אולי קונים להם הישגים מהירים בבית הלבן, אך דווקא דבריו של שר החוץ הסעודי מוכיחים שהמגרש המקומי מסרב להיכנע.
המלחמה על עתיד המזרח התיכון כבר כאן, והיא לא תתנהל במילים או במעטפות כסף, אלא על פסי הרכבת של ה-IMEC, בערוצים החשאיים של הסכמי אברהם, וב(רוח המונדיאל)-בעמידה איתנה של ישראל והאמירויות על כר הדשא האזורי.