"הפסל שלי, במשקל של שישה טונות, שהובא למקומו על-ידי מוביל טנקים, הוא המחווה שלי לעבר של תל-אביב", סיפר. "זאת תוך הבעת תקווה לעתיד שלה, כשהייתי רוצה לראות את העיר הרבה יותר נוחה לתושביה, הרבה יותר יפה".
הוא הגיע לראיון היישר מטקס חנוכת המזרקה בכיכר דיזנגוף, לבוש בחליפת ספארי אפורה כשעל ראשו קסדה טרופית ממוזגת אוויר, מה שעם זקנו העבות שיווה לו מראה של מתיישב קולוניאלי באפריקה.
"מדוע, לדעתך, אנשים צוהלים ושמחים סביב הפסל?" שאל אותי. "זאת מפני שיש כאן תחושה של ראיית הקולות כמו במעמד הר סיני. השפה שלנו היא שפת המילים, שמטבע בריאתה מצומצמת ואי אפשר לתאר באמצעותה את כל מה שאנחנו רואים. התרבויות נאבקות באויב הגדול של האדם - הזמן, שהורג את כולנו. האמנות היא אחד האתגרים נגד הזמן; אמנות בתנועה וגם בחיבור של אש ומים".
"את הפסל הזה אי אפשר לשים בשום מקום אחר בארץ, אפילו לא בירושלים ובזכרון יעקב. הוא הותאם לדינמיות של תל-אביב, שמעכשיו יהיה לה אזכור בעולם האמנות. הבעיה היא שאנשים הולכים למוזיאונים כמו לבתי קברות, בעוד שאני רוצה שהסביבה שלהם תהיה כמו מוזיאון, אך בלי תשלום דמי-כניסה".
"כשאתה מקבל מכה ממישהו, הכאב חולף במהירות. לעומת זאת, קשה לשכוח משהו מכוער שרואים. האלימות החזותית בארץ מאוד חזקה. ראה את הבית האפור שמתפורר מול הפסל עם הטיח הנופל. תגיד אתה - זו לא אלימות חזותית?!"
אגם, שלדבריו המציא שיטה חינוכית שמכפילה את היכולת האינטלקטואלית של האדם, עם כל גדולתו נחשב כאמן שנוי במחלוקת: "שידברו כמה שידברו, לי זה לא מפריע. מה שחורה לי זה שבארץ מנסים לסתום את הפה לכל מי שמדבר על הזיקה שבין היהדות לבין האמנות. אם בעולם כולו אני מופיע בתור יהודי, בארץ כאילו שהיהדות שייכת לדתיים בלבד".
"הייתה תקופה שבה היה עלי להיאבק על קיומי האמנותי. אנשים גנבו ממני יצירות וייחסו לעצמם מה שעשיתי. כמי שהיה חלוץ הזרם הקינטי באמנות העולמית, הייתי רוצה להיות מוצג כאן כמה שיותר".
התרעות פיקוד העורף